בָּלָדָה עַל הָאֱמֶת
אוֹמְרִים:
"הָאֲסִימוֹן
נָפַל".
האמת?
הוּא נָפַל
וַאֲנִי קָם:
מַבָּט חַם
לְלֹא חֲמַת זַעַם,
בִּשְׂפָתַי רוּחַ מֶנְטָה,
כַּפּוֹת רַגְלַי הַשְּׁטוּחוֹת
דּוֹאוֹת עַל הָרִצְפָּה...
מַה? הִשְׁתַּנֵיתִי בְּאֱמֶת?
מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי
קוֹלָהּ שֶׁל אִמָּא
מְנַפְנֶפֶת אֵלַי בִּסְוֵדֶר.
אַבָּא מְכוֹפֵף
גַּבּוֹ הָעַז...
הָאֱמֶת:
אֶצְבְּעוֹתַי שׁוּב מְשָׂרְכוֹת
עַל הַמִקְלֶדֶת:
?""control
?"escape"
"כִּבּוּי"?
"הַתְחֵל"!
ירושלים,
29 באוגוסט 2005
"הבלדה על האמת" – ניתוח השיר ע"י אפרים
ושבתאי. סיכם: אפרים.
אט אט הבשיל תהליך ולפתע הכתה בו
ההכרה. ביום בהיר הוא הבין כי חצה זה מכבר את הקוים
ושעבר בו שינוי משמעותי. הוא מתבונן על תהליכי העבר במבט אחר, מפוייס
ומבין. כל זה גורם לו להיות אדם מאושר וללא כל משקעים של טינה.
הכותב מחפש ביטוי שיוכל להגדיר באופן מדוייק
את ההתרחשות ומוצא שהביטוי המתאים ביותר לכך, נמצא דווקא בעגה המדוברת, הסלנג.
הביטוי הינו "האסימון נפל". אמנם סלנג, אך אין מתאים ממנו מבחינת
"קצר וקולע". על כן, השיר מתחיל ב"אומרים: האסימון
נפל". והאמת: "הוא נפל ואני קם"
מי הוא אותו "הוא", המסתורי לכאורה. זהו בדיוק כותב
השיר בימיו הקודמים, בטרם הבין, בטרם הפנים. "הוא" כבר אינו קיים.
"הוא נפל" אך חורבותיו, כשלונותיו, וטעויות
של אחרים שנעשו לגביו, היו עבורו חוויה מכוננת ומתקנת. הם שהביאו אותו עד הלום,
כאדם בעל נסיון .
מתוך הנפילה, מעומק ההריסות, קם ונברא יצור חדש, יצור מבין.
חשוב למשורר להדגיש כי אינו כועס על תהליכי העבר ועוולותיו.
כאן באות מספר שורות, וכל אחת מהן בתורה מחזקת הנחה זו. לאחר ש"אני" קם,
מבטו חם ומפוייס, אין בו חמת זעם (למרות שציון העובדה
שאין בו חמת זעם, באה להעיד שלכאורה יש אכן סיבות לכעס שכזה). "בשפתי רוח
מנטה" – כלומר הוא חש רעננות רבה עם הבנת האמת ואפילו הוא חש תחושת ריחוף
ואושר - "כפות רגלי השטוחות דואות על
הרצפה".
שטוחות? בקריאה ראשונה המילה נראית תלושה מהקשרה, אך יש בה
עוצמה רבה. היא מרמזת על נכות כלשהי של הכותב, שנגרמה לו כנראה בעת
"נפילתו". רגל שטוחה, פלטפוס, במצב רגיל מקשה על ההליכה, גורמת לכאבים
ופוגמת ביכולתו של הסובל ממנה להתקדם, אך למרבה הפלא, הנכות הזו אינה מפריעה לכותב
כלל וכלל, כי הוא מרגיש כאילו כפות רגליו אינן באות במגע עם האדמה אלא "דואות
על הרצפה".
בבית השני הוא שואל את עצמו "מה, השתניתי באמת?". זו
שאלה רטורית, כמעט תיאטרלית. התשובה ברורה לכותב: העובדה כי הכותב מכנה את עצמו
הישן במילה "הוא" ולא "אני" מעידה על כך. האמת נגלתה לעיניו:
הוא מבין כי הוריו גוננו עליו יתר על המידה, עד כדי תחושת מחנק. "מאחורי
גבו", כלומר בעברו הרחוק, אמו היתה "מנפנפת
אליו בסוודר". כמו כל ילד, הוא לא אהב זאת כלל ועיקר. הסוודר הינו מטאפורי, סמל ל"נפנוף" מתמשך.
גם האב אינו נקי. הוא מכופף אל הילד, שגובהו אינו רב, את גבו
העז. התנוחה מאיימת. האב קפדן ואפילו מטיל אימה. תנוחת האב גם עוטפת את הילד
כבמעטפת סוגרת. גבו של האב "עז", ודבר לא מצליח לחדור מן העולם החיצון
אל הילד.
המילים
שנבחרו לתיאור האם והאב נבחרו בקפידה, בשל דמיונם האסוציאטיבי למילים אחרות,
המחדדות את המשמעות. האם "מנפנפת" – המילה מאד דומה למילה
"מנדנדת" על כל משמעויותיה. האב "מכופף" גבו. למילה מכופף
דמיון רב למילה "מנופף", גם בצליל וגם בצורתה החיצונית. כלומר, בזמן
שהאב מכופף גבו אל הילד, בתנוחה מאיימת, כמעט וחשים שהוא גם "מנופף"
באצבעו מול פניו. כמו כן, המשפט: "אבא מכופף גבו
העז…" מסתיים בשלוש נקודות… כלומר שיש המשך לדינמיקה
של תנועת הכיפוף… אולי איזה תרגום מעשי של הביטוי "חוסך שבטו – שונא
בנו". מכל מקום, ברור כי האב הוא כריזמטי ושולט: הוא "מכופף" כלומר
האחרים כפופים לו.
כפי שצוין קודם, הכותב אינו כועס על הקשיים שחווה בילדותו,
קשיים שנבעו מהגנת יתר מצד האם ומוראו של האב מנגד. מבטו חם ומבין. הוא אפילו חווה
תחושה של אושר בעת ההבנה הזו, ומביט מפויס אל עברו. עכשיו הוא יכול לקוות שמן
ההריסות ההן הוא נבנה להיות אדם טוב יותר.
מצויד בתובנות, הוא בוחן את המשך דרכו. כשמול כפות ידיו
"המקלדת" – שהיא כלי המסמל קבלת החלטות, הוא יכול לבחור להיות שתלטן (Control- כמו הוריו), הוא יכול לברוח (Escape) ולהתעלם מהכל,
הוא יכול לבצע "כיבוי", כלומר לשבור את הכלים ולהפסיק להשתתף
ב"משחק החיים". כשכל האפשרויות נתונות בידיו, הוא בוחר במקש
ה"התחל" ובסימן קריאה! הכל מן ההתחלה. הוא
יגדל את ילדיו, הוא בהחלט יגונן עליהם (תוך שהוא לומד מטעויותיהם של הוריו ותוך
שהוא מקווה כי הכלים שרכש יאפשרו לו להימנע מטעויות חדשות), הוא יתמודד מול
"מרד הנעורים שלהם" ויקווה שיגדלו לתפארת, וברבות הימים גם הם יבינו, גם
הם יפנימו, את גלגל הדורות.