חֲלוֹם

אָמַרְתִּי לָהּ:

"... כְּבָר אֵין מַקְהֵלָה...

עַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה..."

אָמְרָה לִי:

"אָז תָּשִׁיר בַּבַּיִת..."

וַאֲנִי שָׁר

בַּהַתְחָלָה

כְּמוֹ הַשֵּׁרוּתִים

כְּמוֹ הַדֶּשֶׁא בַּגִּנָּה

גַּם הַיּוֹנִים שָׁרוֹת עָלֵינוּ

גַּם כַּלְבַּת הָעוֹלִים

שָׁרָה עָלַי עָלַיִךְ

הַב הַב DA DA

וְהֶחָתוּל הָאַלַכְסוֹנִי סוֹף סוֹף

נָס לֵחוֹ

כְּזֶרֶם מַיִם מִצִּנּוֹר

וְהַשָּׁטִיחַ שֶׁנִּנְטַשׁ

עַל הַשְּׁבִיל

מְהַלֵּךְ עַל אַרְבַּע

אֶל הַצְּפַרְדְּעִים...

הַלְלוּיָהּ!

אֲנִי שָׁר בַּבַּיִת!

גַּם הַמּוּאֲזִין...

ניתוח השיר: אפרים

הכותב פותח באמירה רטורית, מעין טרוניה, "כבר אין מקהלה עד להודעה חדשה". אין הוא מאושר מן המצב החדש. האשה עונה לו, ספק בהלצה, ספק כדי לצאת ידי חובה: "אז תשיר בבית".

הכותב מקבל את עצתה, מתחיל לשיר בבית ואכן מתרחשים דברים נפלאים כפי שנלמד בהמשך השיר. "הללויה, אני שר בבית", הוא מסיים את השיר. ניכר שמצב רוחו השתפר פלאים. הוא מבין שהבית הוא המקום האמיתי לשיר בו. במקום הזה, השירה היא הכי קרובה למציאות ולאדם עצמו.

קיים קשר הדוק ודו כווני בין שירה לבין שמחה. בשעת רוממות רוח הנפש חפצה לשיר ("אשירה לה' כי גאה גאה" שר משה בהקלה ובאושר) ובמקרה שלנו התמונה הפוכה: השירה היא היא אשר מעלה את מפלס השמחה. במחזהו האחרון "הסערה" כתב שייקספיר:

"שירה כבדת-ראש, בה מיטב המרגוע לדמיון מתפרע, לבינתך תביא מרפא..."

דהיינו, השירה מפיגה צער ומביאה מרגוע.

אם כן, הכותב מתחיל לשיר בבית, "בהתחלה כמו השירותים". קול שירתו כקולם של השירותים, צליל המילוי של הניאגרה, שהינו צורמני ורם או אולי אפילו כמו השירותים - במובן הדוחה של המילה. הוא נבהל מצליל קולו ומתחיל לשיר "כמו הדשא בגינה". הדשא בגינה נמוך, צמיחתו צנועה, אינה נשמעת ואינה נראית, אך מתקיימת בודאות. כך גם שירת הכותב, ההופכת לשירה חרישית וצנועה. שירה בלב.

אם כן, שירת הלב, היא זו שמביאה לתוצאות מפתיעות. פתאום, הוא שומע שירה סביבו: הדשא שר, גם היונים שרות, ולא סתם שיר אלא "שרות עלינו". כלבת העולים המפונקת, גם היא שרה את הרפרטואר שלה בשתי שפות: "הב הב, DA DA" (כן, כן, ברוסית).

כלבה זו, רגילה לדרוש ולקבל (הב הב היא מבקשת). קול נביחותיה העדינות לא מצליח להחריד את החתול מרבצו. החתול, שרבץ בלי סוף באותו מקום על השביל (ודמה לשטיח נטוש, כיוון שנראה כגוש פרווה מוטל ארצה, רגליו נסתרות) והתעצל אפילו להרים את ראשו ואת מבטו כשעברו לידו (אלא רק ליכסן מבט), אם כן, החתול המלוכסן הזה קם על רגליו וברח (נס) סוף סוף. מה הניס את החתול? לא נביחות הכלבה "המשוררת" והרגישה, אלא כזרם מים מצינור. (נשמע אסוציאטיבית כמו: "כי זרם מים מצינור"). זרם מים קרים, שהותז עליו והרטיב אותו (ואגב, עשה אותו יותר דומה לשטיח). זרם המים הופסק (נס ליחו של הצינור, כלומר התייבשה הרטיבות שבו) רק כשהחתול קם על רגליו וברח. מי פתח את הברז? ההשערה בהמשך.

ובכן, לאן החתול ברח? אל הצפרדעים, הלא הם פחי הזבל הירוקים, דמויי הצפרדע שהעיריה מציבה ברחבי העיר.

בשיר זה דרים בעלי חיים לרוב: יש בו יונים וכלבה, חתול וצפרדעים. יש בו גם טבע ונוף: שמיים (מקום מעוף היונים), מים (מהצינור), אדמה פוריה (דשא) ובית נטוע בה, אשר שביל מוביל אליו. בבית גרים איש ואישה ונשמעת מתוך הבית שירה, כמו בית של שיר.

שיר זה עטור מוטיבים מצחיקים לרוב: הגבר שר, בהתחלה כמו השירותים, כלומר קולו צורמני ומבדח. היונים עושות משהו עלינו, כאשר האסוציאציה הראשונה למשפט זה ש"היונים מלשלשות עלינו", אבל לא! היונים שרות עלינו. גם הכלבה מאד מצחיקה. נביחתה כמו שיר ולא מפחידה אף אחד. תיאור החתול כשטיח שנשכח בשביל גם הוא מצחיק. פרשת התזת מים על החתול הנטוע במקומו: תמונת החתול ההולך אל הצפרדע בעוד פרוותו המדולדלת נוטפת מים משעשעת. הכל כמעט כמו מערכון של הגשש החיוור, רק יותר טוב.

שיר זה מלבלב מתוך ארון הספרים היהודי ולהלן מספר ראיות:

· המקהלה של הכותב, גבר במגדרו, מזכירה את "מקהלת" הגברים, מניין ויותר במספרם, השרים פסוקי פיוט וקטעי תפילה בבית הכנסת.

· לשיר בבית קרוב למנהג ה"תפילה ביחידות", למשל, כשאין בנמצא בית כנסת בקרבת מקום - ("כבר אין מקהלה").

· העובדה שהשירה שגורמת אושר ידועה בספרות היהודית, ולראיה, מנהג יש בימי ספירת העומר ולפיו "יש להמנע מכל שירה המעוררת לריקוד ומחול, אך שירה שמרוממת את האדם ואינה מביאתו לריקוד ומחול אין להמנע ממנה". כלומר, ידוע ביהדות כי השירה מרוממת את הרוח.

· "כלבת העולים" – רמז לעליית היהודים ארצה כמוזכר פעמים רבות במקרא. "מזרה ישראל יקבצנו" - ירמיהו ל"א או הפסוק "אעלה בתמר" בשיר השירים ז' שהווה אות ורמז למהלך העליה הגדולה מתימן.

· הביטוי "נס ליחו" – נאמר על משה רבנו, שביום מותו והוא בן 120 שנה "לא כהתה עינו ולא נס ליחו" (ספר דברים, פרק ל"ד פסוק ז').

· המילה "הללויה", המופיעה בשיר זה, במובן קריאת הודיה והלל אל האל הגדול, משובצת כיהלומים ברבות מתפילות ישראל ובספר תהילים.

· בשיר השירים פרק ב', פסוק י"ב נאמר: "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר היגיע וקול התור נשמע בארצנו" . הניצנים - הם פריחת הדשא בגינה, עת הזמיר היא העת לזמר ולשיר, אפילו בבית, וקול התור - הלא הוא קול היונים השרות עלינו ומעלינו.

· החתול ההולך אצל הצפרדע מתכתב נפלא עם המשפט מהמקורות "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". (מסכת חולין ס"ב ע"ב). משמעות המשפט הינה על פי מילון "רב מילים" : "מצא מין את מינו" ואכן מה מתאים לחתול מאשר ללכת אצל הצפרדעים, פחי הזבל. אכן, זהו מקומו הטבעי של החתול בנוף העירוני.

· לסיום, מובאה מתוך פרסומי "דעת" - המרכז ללימודי יהדות ורוח. במאמר: "יחס חז"ל לעולם הטבע" (אמוץ כהן , מחניים נ"ז) נאמר:
"והרי פתגם קצר על חיי העוף: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ואכן פוגשים בשולי הישובים במקום שפך האשפות את הזרזירים בחברת העורבים כשהם מנקרים באשפה ואוכלים את שיירי מזונות האדם".
ואני הקטן מסיים ואומר: הלך חתול אצל צפרדע, לנקר באשפה את שיירי מזונות האדם.

השיר הוא מעין אוטופיה ורמז לכך כבר מצוי בשמו, "חלום": מקול שירתו של הגבר ו"ללא מגע יד אדם", היונים שרות, הדשא צומח מעצמו, הכלבה נובחת בנסיון להניס את החתול והצינור מתיז מעצמו על החתול ומחריד אותו מרבצו, היישר אל פחי הזבל.

ומה בסך הכל רצה החתול? הוא לא ביקש מזון. הוא רבץ על השביל בפתח הבית והמתין בסבלנות אין קץ וכל שביקש הוא מעט יחס, קורטוב אהבה, יד מלטפת, קמצוץ חום אנושי. באין חום אנושי הוא נאלץ הסתפק בחומה של השמש. כאשר במקום חום הוא קיבל מכת קור, זרם על של מים צוננים מן הצינור המאיים (שצורתו כשוט), רק אז נכזבה תקוותו והוא סר אל הפחים כדי לנחם את נפשו הדואבת במעט מזון.