בֵּינִי לְבֵין רֹאשִׁי (לאפרים פּריזד, קורא אמיתי)

אֲנִי נוֹסֵעַ בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר,

אַךְ מֹחִי בְּאוֹטוֹסְטְרָאדָה אַחֶרֶת.

אֲנִי בֵּן 7 וַאֲחוֹתִי בַּת 6

לְאַחַר דִּקְלוּמָהּ הַמַּרְשִׁים

בִּפְנֵי הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת

הֵם כּוֹפִים

עָלַי דַּקְלֵם דַּקְלֵם

וַאֲנִי נֶחְבָּא אֶל כַּעֲסִי

זוֹעֵק "לֹא-רוֹצֶה-לֹא-רוֹצֶה" וְעוֹלֶה

עַל הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ מַמְתַּקִּים וּמְלוּחִים

כֻּלָּם פּוֹעֲרִים עֵינַיִם

וַאֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לַחַלּוֹן אַלְפֵי רָאשֵׁי

בָּקָר שְׁחוֹרִים

רְכוּנִים אֶל הָעֵשֶׂב

מִתְוַדִּים אֵלָיו וְהוּא עוֹבֵר

שִׁבְעָה מְדוֹרֵי לְעִיסָה

מִקֵּיבָה לְקֵיבָה

עַד שׁוּבוֹ אֶל הָאֲדָמָה

רָאשֵׁיהֶם קֵרְחִים וּמִשְׁקְפֵיהֶם

מְכֻוָּנִים

אֵלַי דַּקְלֵם

דַּקְלֵם

מִשְּׂמֹאלִי רוֹכְבִים

יֶלֶד וְיַלְדָּה מְזַגְזְגִים בְּבִטָּחוֹן

לְלֹא קַסְדָּה

נִצְמָדִים אֶל אֲביִהֶם:

"לִי זֶה לֹא יִקְרֶה...

לִי זֶה לֹא יִקְרֶה..."

וְתָאֵי מֹחִי הַמַּקְרִיחִים

בּוֹהִים אֵלַי

דַּקְלֵם דַּקְלֵם

"מָחָר-מָחֳרָתַיִם"

אוֹ "רַק אַחַר-כָּךְ קַח"...

וַאֲנִי עָרוּךְ

עַל הַשֻּׁלְחָן

מַמְשִׁיךְ לִדְהוֹר

מַכֶּה פִּתְאֹם

בְּכַף שְׂמֹאלִי

עַל קִבֹּרֶת יְמִינִי

צוֹפֵר אֶל קָרַחְתָּם הַחֲשׂוּפָה

"MONGO! !"

"MONGO" !(*)

וְיוֹרֵד מִן הַבָּמָה.

(*) בעגה הארגנטינאית: "לכו תזדיינו!"

בואנוס איירס, 03 במאי 2007

ניתוח השיר בֵּינִי לְבֵין רֹאשִׁי, מאת: עקיבא קונונוביץ. סיכום ועריכה: אפרים פריזד

מחשבות רבות בלב איש (משלי, פרק י"ט). במקרה של הכותב, המחשבות בליבו מהירות מאד, כמו נסיעה בכביש מהיר. (אֲנִי נוֹסֵעַ בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר, אַךְ מֹחִי בְּאוֹטוֹסְטְרָאדָה אַחֶרֶת). זכרונות ילדותו עולים וצפים, תוך כדי אירועים המתרחשים בזמן הנהיגה. כעסו מחלחל שוב אל על, וכוון חיצי הכעס מטושטש. האם לכוון העבר הן נועדו, או לכוון המתרחש בכביש. התשובה מתבהרת בהמשך השיר.

בשיר יש שלוש "במות" עליהן מתרחשת "הצגה"

o הכביש, עליו רוכבים הילדים ואביהם ("ירכבהו על במתי ארץ" דברים, פרק ל"ב) ועליו נוסע גם הכותב.

o במתי ארץ – שזה שדות המרעה, הארץ. האדמה עליה צומח העשב.

o השולחן – משמש כבמה ל"הצגה" של הילד ואף כמזבח לקרבנות, או לתקרובת (ממתקים ומלוחים)

עקידת יצחק (ספר בראשית, פרק כ"ב)

o השולחן גם משמש כמזבח עליו יוקרב הילד כקרבן לגחמות המבוגרים (וַאֲנִי עָרוּךְ עַל הַשֻּׁלְחָן) – מעין עקידת יצחק הנמצאת בשליטתו של יצחק המתמרד. המילה עָרוּךְ דומה למילה עָקוּד ונשמעת כמותה במובנים רבים: במבנה במילה, במספר האותיות, במספר ההברות, בניקוד הזהה, בכך ששתי אותיות מתוך ארבע זהות לגמרי, ונמצאות באותו מקום סידורי במילה. שתי האותיות הנותרות גם הן דומות: האות ק' מכילה בתוכה את האות ר' והכ' הסופית (ך') דומה מאד לאות ד'. ההברה הראשונה והחשובה מתוך שתי ההברות זהה לחלוטין. אם כן, אמור מעתה: וַאֲנִי עָקוּד עַל הַשֻּׁלְחָן. הילד ערוך כקרבן על השולחן, כמו שהתקרובת ערוכה על השולחן. יתכן כי במקור הממתקים נועדו לפתות את הילדים לעשות את רצון המבוגרים.

o גם האב של הילדים הרוכבים, ברשלנותו, מעלה הלכה למעשה את ילדיו על המזבח, המיוצג על ידי הכביש. הוא מעלה אותם לכביש המהיר (ולא בשוליו) ללא הגנת קסדה, מזגזגים בנתיב השמאלי שהוא הנתיב המיועד לרכב מהיר. המאכלת כבר מונפת. זה רק עניין של זמן עד שהיא תלבש צורה של מכונית מהירה אשר תחבוט בילדים. האב מוסיף חטא על פשע בכך שהוא מעניק לילדיו תחושה של ביטחון מזוייף, שמסכן אותם אף יותר. (מְזַגְזְגִים בְּבִטָּחוֹן לְלֹא קַסְדָּה נִצְמָדִים אֶל אֲביִהֶם).

o הילד והילדה הרוכבים, הם בבואה מרוחקת בזמן של הכותב ואחותו ובהקבלה, המשורר זועם על אביו, שהיה אמור להגן עליו, ולא רק שלא עשה זאת, אלא הקריב אותו, וככל הנראה אף היה ראש וראשון לחבורת הקירחים הנוהמים. הילדה – נפלה במלכודת. הילד, נלחם במלכודת וימשיך להילחם בה כל ימיו.

o המצב המוזר שהילד נתון בו הוא כמעט בלתי אפשרי להכיל. זה בדיוק מה שגורם לו להבין שגם הוא עצמו משמש מרכיב בשרשרת המזון (הבקר הבשרני אוכל את העשב ירוק – האנשים אוכלים את הבשר, במקרה זה "בשרו" של הילד). תנודת ראשי האנשים (קרחות ומשקפיים), מקבילות לתנועות הראש של ראשי הבקר באוכלם את העשב. ראשי הבקר נדים בהתוודות (סוג של תפילה), ראשי המבוגרים נדים בתפילה. ("הֵם כּוֹפִים" – נשמע גם כמו "הם מתכופפים" כלומר, משתחוים), הבעות פני האנשים, התאגדותם יחד כקבוצה מסביב ל"מזבח", השמעת נהמות משותפות דמויות תפילה (דקלם דקלם) וההשתחוויות - הם הם הטקס לפני אכילת בשרו של הקרבן.

מחשבות הכותב:

o מהירות, מזגזגות, חולפות בדהרה, מחליפות זו את זו בתזזיות, הכעס מנווט את המחשבות. הכל כמו בבלנדר מהיר. הבלנדר, מעבד המזון, מערבל את המזון, כאשר מתוק ומלוח מתערבבים. העשב נלעס, עובר ערבול מקיבה לקיבה. השיר מכיל שלושה תתי-שיר, המעורבלים זה בזה, מזגזגים זה אל זה.

o וַאֲנִי נֶחְבָּא אֶל כַּעֲסִי – הכותב עוטף את עצמו במעטה של כעס, היום כמו אז.

מתוק ומלוח

o על השולחן ממתקים ומלוחים. בעיני המבוגרים, הילדה היא "מתוקה", עושה כדבריהם, הילד הוא מלוח, טעמו לא מתוק, אבל הוא לא ממש ילד רע. מלוח זה שובב. מלוח זה טוב כאשר זה במידה. זה נחמד כשהילד קצת שובב, כלומר הוא מעניין, יש בו חיוניות, אבל אם המאכל מלוח מידי, זה כבר ממש רע.

תנועות מגונות וקללות

o מַכֶּה פִּתְאֹם בְּכַף שְׂמֹאלִי עַל קִבֹּרֶת יְמִינִי. זוהי תנועה מזרחית הגסה יותר מאצבע משולשת. תנועת היד בשיר כמעט בלתי רצונית, כלומר, יד שמאל מכה פתאום על זרוע ימין. כאילו, ליד של הכותב יש רצון משלה.
המילה "מכה" מזכירה את הביטוי: להכות שוק על ירך, או מכה וחבורה טריה התנכיים. כי זה בעצם מה שהכותב רוצה לעשות להם, לממושקפים.

"ימיני" הינה הרבה פעמים התגלמות מעשי האל. ימיני, היד החזקה (ביד חזקה ובזרוע נטויה..., ימינך ה' תרעץ אוייב...), היא שמקבלת פתאום מכה (ועוד מהיד הפחות חזקה).  בתחילה נדמה כי מקור המכה והתנועה והקללה הוא, שהכותב מבקש צדק היסטורי ומוסרי, להעניש בנים (הממושקפים החדשים), על חטאי אבות (הממושקפים המקריחים מן הדור הקודם).

o MONGO! MONGO! – קללה עסיסית בעגה הארגנטינאית, שמשמעה: "לכו תזדיינו!". הקללה מודגשת בסימן קריאה ואף חוזרת על עצמה פעמיים.

o צוֹפֵר אֶל קָרַחְתָּם הַחֲשׂוּפָה - בתרבות המזרח יש תנועה מגונה שכוללת עיגול האגודל והאצבע עד להשארת חור קטן ועגול במרכז, ופרישת שלוש האצבעות הנותרות למעין מניפה. מתקבלת צורת חצוצרה קצרה, והיוצר אותה מקרבה אל פיו ומשמיע קול תרועה של נפיחה גסה דרך החור. בתרגום חופשי מהשפה הערבית, התהליך נקרא לצפצף או לצפור (אותה מילה משמשת גם עבור צפירה במכונית). הילד מצפצף על המבוגרים, צופר אליהם, בטרם ירידתו מן השולחן.

קולרים:

o כשיגדל הילד, הוא יתאמץ כל חייו להסיר את הקולר מצווארו. הוא אינו רוצה כפיה, אינו רוצה לעשות מה שאינו טוב בעיניו. דרך החלון הוא צופה באלפי ראשי בקר, נטולי קולר, רועים בחופשיות באחו, לועסים את העשב המתוק. כך הוא רוצה להיות, נטול קולר, חי בהרמוניה עם הטבע, עד שיגיע זמנו לשוב אל האדמה (כמו העשב הנלעס), כלומר לרדת מן הבמה, במתי הארץ. למרות גילו הצעיר, הוא יודע כי מעפר הוא בא ואל עפר הוא ישוב, אבל השאלה, מה עושים באמצע. הוא רוצה לדהור בנתיב ויעדו נהיר לו, (חופש, אי כפיה, ללא קולר, חיי טבע, עם משהו שנשאר עדיין בראש (מסומל ע"י שיער). הוא אינו חפץ לכלות את חייו בזיגזוגים.  

o הילד נחבא אל כעסו. כלומר הוא לא נחבא אל הכלים במובן ביישן, אלא שובר את הכלים, במובן פורק עול ולא משחק לפי הכללים והציפיות, ומפגין כעס והתמרדות, דהיינו, מסרב לענוד קולר.

מוצאו של האדם מן הקוף (צ'ארלס דארווין, 1871)

o בדיעבד, מבין הילד בן השבע, שגר בראשו של המשורר, שהדודים והדודות שסבבו אותו, וניצבו מעליו בעת האירוע (גובה של מבוגר לעומת גובהו של ילד בן 7), נראו והתנהגו כמו עדר קופים: כולם דומים זה לזה (קירחים וממושקפים, גם הדודות – כאשר הקרחת אצל הקופים ממוקמת באחורי הגוף), כולם נוהמים סביבו (דַּקְלֵם דַּקְלֵם ושוב דַּקְלֵם דַּקְלֵם), כולם עוטים אותה הבעת פנים קופית, שכנראה המוביל בהם עטה (כֻּלָּם פּוֹעֲרִים עֵינַיִם). תורתו של דארווין מעולם לא נראתה כה נכונה בעיני הילד. הם קופים עלי - "הֵם כּוֹפִים עָלַי", מבזיקה במוחו התובנה.

שיער וקרחות – מוטיב מרכזי

o בילדותו של האדם ואף בנערותו, הוא נהנה משפעת שיער. ככל שחולפות השנים, האדם מתבגר, ואחד מן הסימפטומים של ההתבגרות הינו נשירת השיער. אם נמשיך בלוגיקה הנ"ל, הרי שכאשר האדם איבד את כל שיערו, וקרחת מלאה מעטרת את ראשו, הוא כבר אינו ילד, ובהקבלה, הילד שבתוכו כבר אינו קיים.

o אם כן, אצל אנשי קרחת, שאיבדו את שיער ראשם, הילד לא קיים. האדם שנוהג במכונית כועס, כי לדעתו תאי מוחו החלו להקריח, והוא פוחד לאבד את הילד שבתוכו. על כן הוא מקרין את הכעס על הילדים הממושקפים שכנראה אביהם מעביר להם את המנטליות הקופית-קרחתית כבר בגילם הצעיר. הוא מביט בילדים מזגזגים בין ילדות לקירחות, מבלי לשים לב לסכנה הרבה הקיימת, (ומבלי להתגונן מפניה ע"י חבישת קסדות), משום שהם מחקים את אביהם. הכותב משגר קללה, אל המזגזגים ואביהם, אך בעצם, קללה זו מופנית לדודיו ודודותיו.

o רָאשֵׁיהֶם קֵרְחִים וּמִשְׁקְפֵיהֶם מְכֻוָּנִים אֵלַי – קונוטציות חזקות לנשר, עוף דורס, שהוא קירח ובעל ראיה טובה כבמשקפת, המבחין בטרפו ממרחקים, ומבטו ננעל אל הטרף עד לציד מוצלח. הדודים והדודות דורסניים בכפיית רצונם. דַּקְלֵם דַּקְלֵם הם מנסים לכפות עליו.

o ראשיהם של הדודים כבר קירחים, זה מקרה אבוד, אבל הכותב חושש שבעקבות השפעת המבוגרים על תהליך גדילתו, כאילו הוא "מתוכנת" לתהליך הקרחה, שאין הוא יכול לעצרו. "תָאֵי מֹחִי הַמַּקְרִיחִים בּוֹהִים אֵלַי דַּקְלֵם דַּקְלֵם"

משקפיים ועיניים:

o המבוגרים בשיר ממושקפים. המשקפיים בשיר, המשמשים כחיץ, כמחסום בין העיניים, שהם ראי הנפש, ולבין מה שקורה במציאות. (זה כמו לעשות אהבה, אך עם קונדום). מבחינת הילד, המבוגרים אינם מבינים אותו, ונפשם אינה "רואה" או קשובה לנפשו, בגלל שיש מחסום.

o המבוגרים כבר מכירים את הילד אך שוב מופתעים מהתנהגותו. (כֻּלָּם פְּעוּרֵי עֵינַיִם). כרגע הוא משבית שמחה (Joy Killer). יש אירוע חגיגי ושולחן ערוך והוא מקלקל וזו לא הפעם הראשונה (אבל הפעם, ציפו ממנו אחרת. בכל זאת, אירוע חגיגי...).

דקלומים:

o הילדה, המעצבנת, רוצה להפגין שהיא הילדה הטובה במשפחה, ולכן משתפת פעולה ומדקלמת באופן מרשים. מבחינתה, יש תחרות בין האחים מי ילד יותר טוב והיא המנצחת בה, אבל בעיני הילד, הוא לא רוצה להשתתף ב"משחק" הזה. יש ביטוי אצל ילדים: שברו את הכלים, ולא משחקים.

o דַּקְלֵם דַּקְלֵם "מָחָר-מָחֳרָתַיִם" אוֹ "רַק אַחַר-כָּךְ קַח" – המבוגרים מנסים לכפות על הילד את רצונם (עם הילדה הם הצליחו). אתה עכשיו ילד, הוא שומע בין השיטין של מילותיהם, ולכן תעשה מה שאומרים לך, כי אנחנו מבינים יותר טוב. "מחר מחרתים", כשתגדל, תעשה כרצונך. "רק אחר כך" קח או תיישם את העצמאות שלך

o "לִי זֶה לֹא יִקְרֶה... לִי זֶה לֹא יִקְרֶה..." - את זאת מדקלמים לעצמם הרוכבים. למעשה, הכותב מדקלם את הדברים לעצמו, והוא חוזר על כך שוב ושוב (ולראיה, 3 נקודות בסוף המשפט, מסמל את ההמשכיות הזו). הדקלום "לי זה לא יקרה..." הוא התשובה לדקלום שהוא התבקש לשאת בילדותו. הדקלום חשוב לכותב, כדי להבהיר לעצמו, שהוא מתכון להיאבק ולא לפתח אופי ממושקף-קרחתי-קופי (מקק בראשי תיבות), אך חורה לו שלמרות הכל, תאי מוחו מתחילים להקריח, להתרחק מנופי ילדותו, כלומר, ממה שהוא היה אז. נופי הילדות מסומלים ע"י הנופים, שהוא ראה מן החלון בילדותו.

המוות

מציץ מכל פינה בשיר, ודקירותיו כואבות. "אני סבלני" רומז המוות בגסות, "זה רק עניין של זמן".

o ילדים מזגזגים בכביש המהיר ללא קסדה, ועוד בנתיב השמאלי - סכנת מוות

o הילדות הרחוקה של המשורר, שהתפוגגה זה מכבר, ביבשת אחרת.

o הקונוטציות של הנשר – העוף הדורס, השש אל טרפו.

o צבעו השחור של עדר הבקר – הוא צבעם של בגדי האבל

o שִׁבְעָה מְדוֹרֵי לְעִיסָה - הם שבעת מדורי הגיהינום, שהוא אחד משני האגפים, בעולם הבא.

o שִׁבְעָה - ישיבת שבעה על המת.

o אַלְפֵי רָאשֵׁי בָּקָר שְׁחוֹרִים רְכוּנִים אֶל הָעֵשֶׂב מִתְוַדִּים אֵלָיו - סוף בקר לשחיטה, יודע הקורא. זו התוודות של מי שחש שקיצו קרוב

o עַד שׁוּבוֹ אֶל הָאֲדָמָה - מעפר באת ואל עפר תשוב. (בראשית פרק ג')

o וְיוֹרֵד מִן הַבָּמָה - מפסיק להשתתף במשחק החיים.

סיכום השיר:

רק שלא אהפוך להיות "קוף קירח", חושב לעצמו הכותב. אחרת, כבר עדיף לרדת מן הבמה ולהיות מתחתיה. מתחת לבמת השיש הנצחי, או בשדות המרעה/הציד האינסופיים, כמו שהאינדיאנים נוהגים לומר.