אֲנִי שִׁכּוֹר וְלֹא מִיַּיִן

הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב

תַּחַת גַּפְנוֹ,

הַפְּרִיזִי

תַּחַת תְּאֵנָתוֹ,

הַיְּבוּסִי

תַּחַת עֵץ רַעֲנָן,

הַחִוִּי

מְצַלֵּם,

הַחִתִּי

מַסְרִיט,

מֹשֶׁה

מַכֶּה בַּסֶּלַע,

מוּסָה

מוֹצִיא מַיִם...

המשורר שיכור ולא מיין. גם לא מאהבה. הפעם המילה שיכור באה במובן מבולבל, שאינו מבין מדוע הדברים נראים כך למרות ההבטחה האלוהית בספר שמות פרק לג האומרת:

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה--אַתָּה וְהָעָם, אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה. ב וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי

ומצד שני, ולאחר כיבוש הארץ וגירוש העמים אמור להתקיים, כמצויין בספר מיכה פרק ד התרחיש הבא:

א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, ... ד וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ--וְאֵין מַחֲרִיד

או כמו בימי שלמה המלך (מלכים א, פרק ה)

וְשָׁלוֹם, הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו--מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ

שיר זה, הינו חלק מסדרת שירים של המשורר, בנושא העמים השוכנים בתוכנו, שההבטחה האלוהית היתה אמורה לגרש, וליישב במקומם את עם הסגולה, העם הנבחר.

אם כן, אלוהים רצה, אך עמו "מתנגד". אין ברצון עמו לעסוק, במלאכת כפיים. אין העם דוגל ב"בזיעת אפיך תאכל לחם" במובנה המילולי. לא עוד עבודת אדמה, לא עוד להיות חוטבי עצים ושואבי מים. הבה נותיר את עמי הארץ המקוריים על יושבם, ונטיל מלאכות אלה, הבזויות לכאורה, עליהם. משה הוא המכה במקלו סלע, (המקבילה להקשת פקודה על מקלדת ההייטק) אבל מוסה הוא שיעשה את העבודה השחורה - שאיבת המים. (המקל של משה הוא המקבילה למטה המנצחים, המטה שנותן הוראות לתזמורת. (ע"ע שיחתו של המנצח אבי אוסטרובסקי עם הגברת כספי).

אם כן, מוסה ואחיו עסוקים בבניית הארץ, כביכול בשבילנו. המשורר מבחין כי דווקא הם, (ולא אנו, כמובטח), יושבים תחת גפנם ותחת תאנתם. משיר זה ומאחיו בסדרה, אנו למדים כי עמים אלה יושבים בארצנו וחשים בארצם, ביום בונים (עבורנו) ובלילה מחריבים. עם שחר הם נוטעים זמורות ומשקים עוללי גפן אך בחסות צללי הערב- מחבלים בכרמים וכורתים קנוקנות.

אנחנו, העם הנבחר, מאויימים. דעתם של החיווי, החיתי ואחיהם היא השולטת במדיה האלקטרונית ובתקשורת הבינלאומית וזו כמובן נוטה לטובתם, שהרי הם (החיווי) המצלמים - ועל כן יקבע מה יראו על מרקעי הטלויזיה ברחבי העולם, הם (החיתי) המסריטים - ועל כן הם הקובעים את פס הקול ואת מה שנאמר בו. הם מצליחים להעמיד את עצמם במרכז סדר היום הציבורי, ואילו אנו מתבוססים בקיאנו.

וכל זאת למה? וישמן ישורון ויבעט (בדלי), וישלח את מוסה למלאו במים מן הברז. (ובדרך חזרה שיביא פיתות עם זעתר ושיהיו טריות).

אם כן, המשורר שיכור ולא מיין. הוא מבולבל! חזון אחרית הימים אכן מתרחש, אך לא עבור עמו.

סיכם: אפרים. שיר נפלא בסדרה נפלאה של שירי התכתבות עם המקורות.