לָמָּה הִקְדַּמְתִּי בְּחָדְשַׁיִם? (לנכדתי החדשה)
"...כִּי רָצִיתִי לָצֵאת
מִד' אַמּוֹתַי
אֶל הָעוֹלָם שֶׁלָּכֶם,
הַגְּדוֹלִים,
אֶל לְטִיפוֹת, חִבּוּקִים,
נְשִׁיקוֹת...
לֹא רָצִיתִי
בִּטָּחוֹן וְחֹם
אָחִיד, רָצִיתִי
לִפְלֹט
מִדֵּי פַּעַם חִיּוּךְ
וְעוֹד...
גַּם
כָּאן
אֲנִי מִשְׁתַּנָּה כָּל יוֹם
אֲבָל לֹא
כְּמוֹ שָׁם, לְבַדָּהּ.
שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּאן
אֶצְלְכֶם, הַגְּדוֹלִים
לֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּנּוֹת,
שֶׁהוּא
אוֹ שֶׁהִיא...
אֲבָל אֲנִי
מִשְׁתַּנָּה
כָּל רֶגַע אֲנִי
יוֹתֵר אֲנִי...
נְאוּם גַיְאָה
בַּת נַעֲמָה וְנִיר."
ירושלים, 15 בדצמבר 2007
ניתוח השיר: "לָמָּה
הִקְדַּמְתִּי בְּחָדְשַׁיִם" מאת: אפרים
לכאורה, שיר אישי שהמשורר מקדיש לנכדתו החדשה, שהקדימה
להגיח מרחם אמה בחודשיים, תוך שהוא שם דברים בפיה. למעשה, השיר מכיל תובנה
אוניברסלית, המבוססת על המשפט "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז..."
(תהילים, פרק ח): הטוהר של התינוקות שאך נולדו, אשר נובע מהעובדה שטרם הושפעו מתחלואי
העולם הזה מעניקים למוצא פיהם, עוצמה מוסרית רבה. במקור, בתהילים, העוצמה הזו
מוענקת לאלוהים, אך כיוון שנבראנו בצלמו, גם אנו יכולים לשאוב עוצמה מוסרית וערכית
מן הדברים הנאמרים מפי העוללים.
הדוברת הינה תינוקת בת ימים ספורים, שניחנה
ברוח נבואית. אנו למדים זאת מכך שהיא מסיימת את דבריה במשפט " נְאוּם גַיְאָה בַּת נַעֲמָה וְנִיר ", באופן דומה מאד לסיום נאומיהם של נביאי ישראל.
למרות גילה, היא יכולה לדבר, מתוקף היותה נביאה, והיא משתפת אותנו בתובנותיה, תוך
הבאת "סיפור מסגרת" תמים, המבאר מדוע הקדימה לצאת מרחם אמה. קהל
המאזינים שלה הינו אנחנו, הגדולים, שכבר שקועים בהוויות העולם הזה ומונעים מכל
מיני שיקולים ארציים. אם כן, תשומת לב קהל המאזינים, נתונה לסיפור המסגרת
ה"פיקנטי", (המשמש כמשל מפי הנביא אם תרצו), ובתוך שהם קשובים לסיפור,
הם מקבלים מפי הדוברת ובדלת האחורית מספר תוכחות כואבות.
" לֹא רָצִיתִי
בִּטָּחוֹן וְחֹם אָחִיד",
היא אומרת. המונח חום אחיד נלקח מתחום הבישול, שם הוא משמש כמושג חיובי, אך בהשאלה
כאן, חום הרחם האחיד, הופך למשהו בלתי רצוי: חום אחיד, משעמם, לא מנוקד בחוויות
הכוללות מגע יד רך, ליטוף או נשיקה, עולם מוגבל ומשעמם, של ד' אמות חסומות, שלא
מגרה את התינוקת לפלוט חיוך. בדרך כלל המילה לפלוט בעולם התינוקות משמשת במובן
שלילי (פליטת מזון). כאן המילה הופכת לחיובית. התינוקת רוצה להעניק לנו לא גשמיות
(פליטת מזון, המסמלת את המרדף שלנו אחר הנהנתנות הארצית של אכול ושתה וצבור - עד
כדי חוסר היכולת להכיל) אלא רוחניות – פליטת חיוך.
"גַּם כָּאן אֲנִי מִשְׁתַּנָּה כָּל יוֹם אֲבָל לֹא
כְּמוֹ שָׁם, לְבַדָּה"
: כלומר אין דין השינויים שעברו עליה ברחם המשעמם והצר מלהכיל, כדין השינויים
העוברים עליה בעולם הזה. הדוברת מתייחסת אל "גלגולה" הקודם כעובר - בגוף
שלישי: "לְבַדָּה",
משום שבימים הספורים בעולם שלנו עד כה, היא השתנתה מאד מהדמות שהיא היתה והיא
ממשיכה להשתנות.
"ממרומי" גילה הצעיר, היא זיהתה אחד
מתחלואי האנושות, חוסר הרצון להשתנות. בזהירות רבה היא מעבירה את דברי הביקורת
הקשים "שָׁמַעְתִּי",
היא אומרת, וכביכול ממתינה להכחשה או להבהרה, "שֶׁכָּאן אֶצְלְכֶם,
הַגְּדוֹלִים לֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּנּוֹת" ומיד, כמנהג "נאה דורש - נאה מקיים",
היא מציינת: "אֲבָל אֲנִי מִשְׁתַּנָּה כָּל רֶגַע אֲנִי יוֹתֵר
אֲנִי..." וכאן טמון המסר
האוניברסאלי של הנביאה גאיה: ככל שאנחנו נשתנה יותר, ונתמיד בתהליך "כָּל יוֹם" ו-"כָּל רֶגַע", נתחבר יותר אל עולמנו, נתקרב יותר אל
עצמנו, כך נהיה יותר אנחנו. או אז, גם אנו נזכה לקבל מן העולם הזה לטיפות
וחיבוקים.
שלש הנקודות בסוף המשפט "אֲבָל אֲנִי
מִשְׁתַּנָּה כָּל רֶגַע אֲנִי יוֹתֵר אֲנִי..." (ולא חלילה נקודה סופית), מבטאים את ההמשכיות של השינוי שעובר ועוד יעבור
עליה. "אֲנִי מִשְׁתַּנָּה" – כלומר, אני היא האקטיבית כאן. משפט זה מופיע פעמיים בשיר
זה, כדי להדגיש דברים אלה. המלה "אֲנִי" מופיעה בשיר 4
פעמים – כדי להגדיש את המסר: השינויים המתרחשים הינם ברצון שלי, ביוזמה
שלי, אני היא זו המחוללת את השינויים
ולטובתי. אני ולא אחר.
כדי להעביר את מסריו, המשורר בחר את שמות
גיבורי השיר בקפידה: האם היא נעמה, שם המשדר נועם, המשתקף ברחמה שהינו רחם חם ורחום. האב הוא ניר – המבטא איזור פריחה
ושם הדוברת הינו גיאה: רמז לאחת מתבניות הנוף בעולמנו –
העולם המוזכר בבית הראשון. כמו שהניר הצומח יודע "ללטף ולחבק" את הגיא
ע"י כיסוייו בשלל פריחות, כך גם האב ניר, כמו האם נעמה, ידעו להעניק "לְטִיפוֹת,
חִבּוּקִים, נְשִׁיקוֹת..."
(וכל מה שצריך - המתבטא ע"י שלש הנקודות) לבתם גיאה.
הבת מצידה, תתמיד להשתנות כל יום וכל רגע, כי בניגוד לנו ("אֲבָל אֲנִי"), היא רוצה בכך.
וגם אנו "הַגְּדוֹלִים" צריכים להיות קשובים למוצא פיהם הטהור
של עוללים ויונקים, ולרצות להשתנות "כָּל יוֹם" ו-"כָּל רֶגַע".