במפגש האחרון

כְּשֶׁאֶגְדַּל

שׁוּב אֲשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים.

"אַיֶּכָּה"? יְחַיֵּךְ הַסּוֹכֵן --

וְאַחֲרִישׁ.

"לְפָנֶיךָ 'צֵל-קוּם' רְקִיעִי,

רְאִי וְגִלּוּחַ בְּדִבּוּר אֶחָד.

אַל תִּירָא, לֹא תִּרְאֶה אֶת פָּנֶיךָ"--

וְאַחֲרִישׁ.

"לָמָּה חָרָה לָךְ

ולָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?

זֶה כָּל כָּךְ מִתְקַדֵּם שֶׁעַתָּה

תְּגֻלַּח כְּמַלְאְָךְ,

וְנִבְכֵי הַסַכִּין טְהוֹרִים

מִן הָאֵפֶר הָרַךְ,

וְקוֹלְךָ יִשָּׁמַע שׁוּב בַּגַּן" --

וְאַחֲרִישׁ.

אַךְ אִם זוֹ סוֹכֶנֶת,

שֶׁחֶרֶשׁ תִּדַּפֵּק עַל חֲזִית

מְעוֹנִי בְּלִטּוּף מִתְקַדֵּם...

ירושלים, מוצאי יום כיפור תשס"ח

ניתוח השיר: אפרים

השיר הוא פרי דמיונו של המשורר, ומכיל המלצות למפגש האחרון של כל אדם, אי שם ברקיע השביעי, בפתחו של גן העדן.

כְּשֶׁאֶגְדַּל שׁוּב אֲשַׂחֵק מַחְבּוֹאִים – קרי, כשתגיע שעתי, אתחבא שוב, כאדם הראשון בשעתו, לאחר שטעם מפרי עץ הדעת, וממחבואו בין הענפים, לאחר שהבין שהוא עירום, שמע את קריאתו של האל "אַיֶּכָּה" (בראשית ג').

הסוכן - סוכנו של אלוהים שבשיר זה, הינו השטן. סוכן=שטן. שתי המילים מצלצלות לאוזן באופן דומה. שתיהן בנות שתי הברות. האות הראשונה במילה נשמעת זהה (שין שמאלית לעומת האות סמך) והאות האחרונה זהה.

השטן מחייך. "אַיֶּכָּה? יְחַיֵּךְ הַסּוֹכֵן". חיוכו הוא חיוך מבשר רע, כחיוכו של צייד שזה הרגע גילה טרף חדש העומד לחדור למלכודת שלו. האדם, לא נופל בפח, וממשיך להתחבא כשהוא גוזר על עצמו שתיקה.

המילה " אַיֶּכָּה ", היא קריאתו של אלוהים לאדם הראשון, לאחר שעבר עבירה קשה. גם השטן אינו תמים, הוא משתמש במילה זו כיוון שהוא יודע שהאדם אשר היגיע לכאן הוא בהחלט עבריין הראוי לעונש קשה.

השטן, כאחרוני הרוכלים המפתים בפתחי קניוני המכירות, מנסה לפתות את האדם אל המלכודת, בנסיון למכור לו ב" מִבְצַע" מכשיר טלפון סלולרי מתוצרת "צל קום" (חברת סלקום הרקיעית). מכשיר זה, בניגוד למכשירי דור שלישי ואף דור רביעי הנמכרים כאן, הוא מכשיר מתקדם מדור רְקִיעִי. המכשיר משמש בו זמנית גם לדיבור גם לגילוח וגם כראי.

המכשיר אם כן משולב. " רְאִי וגִּלּוּחַ בְּדִבּוּר אֶחָד " על משקל דברי האל במעמד מתן תורה: "שמור וזכור בדיבור אחד" ובו זמנית – כפי שנאמר על הדיבר לשמירת יום השבת.

אם כן, מדובר בראי מיוחד, בו האדם לא יראה את פניו. דמות האדם כעת אינה טובה, הוא נראה כמו צל נפול של עצמו בעלומיו, 'צֵל-קוּם' מקומט וזקן. " אַל תִּירָא, לֹא תִּרְאֶה אֶת פָּנֶיךָ " מבטיח השטן – כלומר, תוכל גם כאן להמשיך ולברוח מעצמך. "אל תירא" היא מילת ריכוך שאלוהים השתמש כדי להרגיע את יעקב אבינו (אל תירא עבדי יעקב) והשטן מנצל מילה זו לרעה, בהסוואת עצמו לישות טובה וטהורה, אך האדם עדיין לא נופל בפח, וממשיך להחריש.

" לָמָּה חָרָה לָךְ ולָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? " שואל שוב השטן במילותיו של האל, שהופנו במקור אל קין, מיד לאחר שרצח את הבל אחיו. רוצה לומר – הרי אתה פושע ברמה של מי שביצע רצח נתעב אבל אני יודע שאתה מתחזה לטהור, למלאך. על כן, מכשיר זה יסייע לך בהשלמת ההתחזות למלאך, ע"י הסרה מושלמת של זיפי הזקן, כך שתיראה כמו המלאכים בציורי הכנסיות בתקופת הרנסאנס, קרי: "זֶה כָּל כָּךְ מִתְקַדֵּם שֶׁעַתָּה תְּגֻלַּח כְּמַלְאְָךְ".

(אמונה רווחת הינה שזיפי הזקן של המת ממשיכים לצמוח לאחר המוות. מבחינה רפואית הדבר מוסבר בשל העובדה שעור הפנים מתכווץ לאחר המות, ולכן הזיפים מתחילים לבלוט. כך או אחרת, האדם מגיע לשערי השמיים עטור בזיפים על פניו).

" וְנִבְכֵי הַסַכִּין טְהוֹרִים מִן הָאֵפֶר הָרַךְ " – ממשיך השטן ומשכנע, לדבריו, מכונות גילוח זו, החשמלית לכאורה, זו מצויידת בסכינים כה מושלמים וללא פגם (טהורים) כך שמן הזיפים ישאר רק אפר רך. ועל כן, התחזותך למלאך תהיה מושלמת ואז " וְקוֹלְךָ יִשָּׁמַע שׁוּב בַּגַּן" כלומר תהפוך לדייר של קבע בגן העדן.

זהו הבית המרכזי בשיר והינו דו משמעי. סוף סוף מתגלית כוונת השטן. הוא מתכוון לשחוט את האדם בסכין, להעלותו באש כקרבן, ולכתוש את השאריות מהשריפה לאפר דק מן הדקים.

הבית מקביל להלכת "פרה אדומה", בה נשחטת הפרה בשחיטה כשרה, מועלית כקורבן על האש, ושרידיה נכתשים לאפר. אפר הפרה משמש לפי ההלכה לטיהור וכפרה על חטאים.

אם כן, על פי הלכות שחיטה, הסכין חייבת להיות ללא פגם, כלומר מושלמת, טהורה. הסכין שבשיר, טהורה לחלוטין לא רק מבחוץ אלא גם פנימה, בנבכי הסכין " וְנִבְכֵי הַסַכִּין טְהוֹרִים". שחיטה כשרה למהדרין.

כתישת הפרה האדומה לאפר: גם במצווה זו, יהדר השטן, ויבצע את הכתישה בצורה כה מושלמת, עד לקבלת " הָאֵפֶר הָרַךְ". ללא גושים. אם כן, " וְקוֹלְךָ יִשָּׁמַע שׁוּב בַּגַּן" מקבל משמעות מזעזעת. זהו קולו המבועת של הקרבן בשעה ששוחטים אותו.

האדם עדיין מחריש, אך במוחו חולפת מחשבה, מה היה אלו השטן היה אשה:

אַךְ אִם זוֹ סוֹכֶנֶת,

שֶׁחֶרֶשׁ תִּדַּפֵּק עַל חֲזִית

מְעוֹנִי בְּלִטּוּף מִתְקַדֵּם

בבית זה ישנה פנטזיה אירוטית חריפה המתארת יחסי מין בין הגבר שבשיר - בשר בדם, לבין לילית מן השאול:

יש ליטוף מתקדם שזה המשחק המקדים.

יש דפיקה – במובן תשמיש המיטה.

הדפיקה המתבצעת חרש כנגד קיר הבית, כנראה בעמידה.

חרש – זה בהסתר. חרש מצביע על כך שהמעשה אסור ושהשתיקה יפה לו.

יש חזית, המזכירה חזיה, חזה.

ויש את הגבר, מלא און (מעוני=מאוני). הסוכנת תידפק על החזית של אונו, כלומר על "חזיתו", "חלקו הקדמי" מלא האון ותוך כדי כך, היא תלטף אותו באופן "מתקדם".

לסיכום, השיר הינו דיאלוג בין האדם לבין מלאך המוות, כאשר בסופו של דבר, האדם שוב נפל במלכודת הפיתוי הנשי: "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג).

על מה נענש שוב האדם. מהו פשעו. דעתי הפרטית הינה, כיוון שטעם פעם נוספת מפרי עץ הדעת במשך חייו על האדמה. למעשה, הוא נשלח לכאן כדי לסבול "ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך, בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה" כמתואר בספר בראשית. אבל האדם, הגיע לכאן, ואמנם סבל, אך גם התענג: הריח פרחים, טעם חיוכים, ולמד תובנה אחת או שתיים, בין השאר, שכדאי להגן על עצמו ככל האפשר מן המוות וממלאך המוות. מזלו של השטן שיש אישה בשערי השמים, אפילו שזו רק לילית.