קִנְאָה
בַּדֶּרֶךְ
לְבֵית הַחוֹלִים...
הוֹ, מֹחִי,
חָמוּד שֶׁלִּי,
אֲנִי
חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת!
קִנֵּאתִי
בּוֹ, בְּמוּחַמַד,
זְקוּף
קוֹמָה בַּמַּעֲלִית,
כָּפִיָּתוֹ
הָאֲדֻמָּה
וְאַרְבָּעָה
שְׂפָמֵי שָׁרֵת
מְחַבְּקִים
רֹאשׁוֹ,
וּבַפְּרוֹזְדוֹר
–
הוּא
הוֹלֵךְ קוֹמְמִיּוּת
עַל
אַדְמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה.
שלום עקיבא,
רגש הקנאה הוא אחד
הרגשות שאנשים נוטים להסתיר, וצריך גדלות רוח להוציאו לאור השמש ולדון בו בפרהסיה.
בילדות אנחנו
נוטים לקנא באלה שיש להם צעצועים יפים או דברי מתיקה בשפע.
בגיל הראשון (נעורים)
אנחנו נוטים לקנא בטובי המראה, אך בעיקר בהצלחתם עם בנות המין היפה. (בגיל זה,
העמידה מובנת מאליה).
הגיל השני, גיל
העמידה (שכשמו לא תמיד כן הוא) – אין ספק שהקנאה היא על ההצלחה הכלכלית:
דירה נאה, כלים נאים, משאבים כלכליים פנויים לצריכת הפנאי וכדומה.
בגיל השלישי – מה
נשאר לקנא? רק בבריאות. (וכל השאר, הבל הבלים, כמו שאמר קוהלת כשהיה זקן וכנראה
חולה). כשאנחנו קצת "צולעים" אנחנו מביטים בקנאה בחסוני הרגליים
וכשנמצאים בבתי החולים עם דלקת ריאות, מקנאים אפילו במשרת, שאוסף ליחת החולים, כי
הוא משדר עלומים ובריאות. למה יש לו ואין לי, מנקרת (בתחתית) ההכרה השאלה. למה אני
ולא הוא? לנו כיהודים המושג "כפרה" מחדד את המחשבה הזו. במושג הזה אנו
רוצים להשליך את "חטאינו ועונשינו" על גורם אחר.
כותב השיר
"דוהר" בדרך לבית החולים. הוא ממהר, הוא נחפז. ברור שיש משהו דחוף בדהירה
לבית החולים. זהו מקרה חרום של משהו שקשור לבריאות לקויה. כמעט ששומעים את יללת
צופרי האמבולנס, הדוהר אל בית החולים. אם נקח מהשיר את רצף המילים הבא: ” דּוֹהֵר
בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַחוֹלִים...הוֹ, מֹחִי", נקבל תחושה כי הכותב מפונה
בבהילות אל בית החולים בשל אירוע מוחי או תאונת ראש" ובמי הוא נתקל דבר
ראשון: במוחמד ובמה שהוא מסמל באמת.
מוחמד: מצד אחד
הוא משרת : במשפט "ארבעה שפמי שרת". יש את המילה משרת
והיא ברורה לאוזן השומעת.
מצד שני: הוא
המלך. כפייתו כגלימת מלכות. צבע האדום, צבע השני, הוא צבע מלכותי מן המקרא, שפמו
כשפם השולטן, הילוכו גאה וזקוף. האדמה (בעיניו) היא אדמתו והוא צועד בה באדנות
כבתוך שלו. בעיניו הוא אינו משרת. הילוך ה"קוממיות" שלו ממחיש זאת היטב.
(האדמה היא "אדמתו". אפילו לא "אדמתי" או סתם
"האדמה").
מוחמד נמצא
"במעלית" עם קונוטציות של "למעלה- במצב עליה – במצב עליונות"
והכי חשוב: בעיני
הצופה שמביט בו ומקנא בו, הוא באמת מלך, כי ברור לבן הגיל השלישי, מה באמת החשוב
מכל: הבריאות. זו ואין בלתה, ובלעדיה, כל זהב העולם וכל אבן חן, לעפר ידמו, לאפר
ישוו.
ארבעת שפמי השרת
של מוחמד: למילה שרת קונוטציות מלכותיות. מלאכי השרת – הם מקיפים את אלוהים
ומשמשים אותו. בגדי השרת: אלה בגדי השרד של הכהנים בבית המקדש. שפמי השרת של מוחמד
עוטפים אותו סביב סביב ומשמשים אותו. אפילו ממליכים.
השפמים,
"מחבקים" את ראשו של מוחמד, מגוננים עליו, ואילו אצל הכותב, המוח חשוף
וגלוי, ללא הגנות, ועוד בדרך לבית החולים.
ישנה ניגודיות יפה
בשיר, כי מדובר על בית החולים, מקום של חולים ומחלות, שבו מסתובב מלך. מלך
הבריאות.
דו השיח עם המוח
מעניין. כאילו שיש שתי ישויות. הכותב ומוחו. הגדרת המוח כחמוד, לכאורה
צורמת במקצת. נכון שצריך לתת לו שם ותואר (כי הוא ישות נפרדת) אבל אולי תיאור של
חבר קרוב, חבר נאמן, שסומכים עליו ומגלים לו את הסודות והוידויים, יהלום יותר.
מבוגרים נוהגים לכנות חמוד את נכדיהם, ולכן יש נימת "בכירות" (אני בכיר
ממך) על המוח, כלומר, הכותב רוצה להביע שהוא הוא השולט במוחו, ולא כמקובל, שאנחנו
הגולם של מוחנו.
ומהי הקינאה? זהו
הרצון שמה שנמצא בבעלותו של אדם אחר, יהיה בבעלותך. במקרה הזה, הכותב רוצה להיות
"חסון, זקוף, הדור, בריא" ואם כבר להימצא בבית החולים, יהיה זה לא
כאילוץ (בשל מחלה) אלא כבחירתו האישית, בשל עבודתו.
לגבי ארבעת
השפמים: מהי הקונוטציה של המילה ארבעה? יש הרבה. למשל, ארבעת מלאכי השרת, 4
כנפות תבל, ארבעת היסודות של גלגל המזלות (אדמה אש אויר ומים), ארבע העונות, ארבעת
עמודי הגורל במיסטיקה הסינית, ארבעת הנהרות המתפצלים מנהר גן עדן, ארבעת המינים
שמכילים הכל ועוד. בקיצור, דברים חשובים ומכוננים.
אבחר בקונוטציה
אחת מן היהדות. בספר "משלי" מוזכר ארבע פעמים "עץ חיים" וישנם
דיונים ופרשנויות רבות על "ארבעת עצי החיים". ארבעת העצים הללו דומים
לארבעת שפמיו של מוחמד. כמו שלחתול יש תשע נשמות,
למוחמד יש ארבע נשמות. נשמה אחת לכל שפם. עד כדי כך הוא בריא, המנוול. שיתן לנו
איזה שפם אחד! מה הוא צריך כל כך הרבה. לנו אין אפילו חתימת שפם אחת קטנה לרפואה.
המון בריאות, זה
מה שאנחנו צריכים. עם השאר נסתדר.
אפרים.