שְׂפַם הָאַהֲבָה (ליאקי)
הוּא מִסְתַּלְסֵל
כְּמו קוֹל שֶׁלֹּא נֶחְבָּא אֶל הַכְּאֵב.
מַקֵּל הַהֲלִיכָה
הוּא גַּם שַׁרְבִיט
שַׁרְבִיט הַמְּנַצֵּחַ עַל כֹּבֶד מְזַיֵּף מְזַיֵּף.
וְהַבְּדִידוּת? הָיְתָה בַּת חֵדֶר וּמִטְבָּח,
אֲבָל עַכְשָׁו הִיא מִסְתַּלְסֶלֶת
אֶל בַּיִת רַב
קוֹלוֹת אִתָּך.
הוּא
מִסְתַּלְסֵל כְּמו קוֹל שֶׁלֹּא נֶחְבָּא
אֶל הַכְּאֵב.
ירושלים 16 באפריל 2005
שפם
האהבה – ניתוח ראשון של היצירה רעיון:
שבתאי. נכתב ע"י אפרים, מאי 2005
שירנו
זה דן בזוגיות של הגיל השלישי. יש משהו שנמצא כל הזמן באויר
ומסתלסל. בהמשך השיר לומדים מהו הדבר.
בשורות
הראשונות, מדובר על קול שלא נחבא אל הכאב. כדי לדעת עליו יותר, יצויין שישנו קול ש(כן) נחבא אל הכאב, זהו קול של אנחה חרישית
המסווה על היסורים (של גוף, אך בעיקר של נפש).
בשיר
המדובר, לא מסווים את קול האנחה. להיפך, מדגישים אותה, בצורה אפילו קצת מוגזמת ואף
מזוייפת כפי שיורחב בהמשך השיר.
אם כן,
מקל ההליכה, זהו מקל המעיד על ליקוי מסויים, חיסרון,
ובמילה כוללנית: חולשה. החולשה הנ"ל, לא די שאינה נכלמת ומסתתרת, אלא שהיא
משמשת כקרדום לחפור בו. ההישענות על המקל נעשית בצורה כבדה ומעושה יתר על המידה
ומעל הצורך. ומדוע? כיוון שהחולשה משמשת ומנוצלת למטרות לשליטה, מעין שרביט המנצח.
שרביט
המנצח שואב את כוחו בדרך כלל מסמכות המתבססת על ידע וכבוד שנרכש ברוב עמל.
כאן, השרביט (בעליו למעשה) מבקש לרכוש שליטה מתוך ניצול החולשה שלו, מעין איום
סמוי שבסמויים: אם דרכי לא תתקבל, רע ומר יהיה גורלי, והרי גורלנו קשור ביחד, כך
שגם "לתזמורת" ירע. בדרך זו, מקל ההליכה ממליך את עצמו לשרביט
ניצוח.
והבדידות?
היא מרחפת על פני כל השיר. אין זו בדידות פיזית, שהרי ישנה זוגיות. הבדידות הינה
חמורה יותר: למרות ה"ביחד" ואפילו בגלל ה"ביחד", היא כואבת
יותר, בגלל חוסר ההבנה, חוסר הסובלנות ובגלל החולשה שהופכת למפתח השליטה.
עד לא
מכבר, הבדידות שרתה בחדרי חדרים, במקומות מוסתרים, במטבח, כדי שלא יראו, שלא ישמעו,
נדבר בלחש, הבה נעמיד פנים, גם כלפי חוץ ואפילו כלפי פנים, שהכל
בסדר, אבל עכשיו, משפרחו הילדים מן הקן, והבית לרשותנו, אין צורך להתלחשש יותר,
הקולות רמים, אפילו קולות ויכוח מסתלסלים. הבדידות עולה אל פני השטח ומשדרת
את נוכחותה בכל עוז. לא ניתן יותר להסתירה או להתכחש לה. כן, זו היא שמסתלסלת לכל
אורך השיר ולכל אורך הזוגיות.
ומה עם
"האהבה"? אכן המרכאות יפות לה ומתחת לשפם,
בוקעים קולות, קולות הבדידות, שלא ניתן יותר להסותם.
שפם
האהבה – ניתוח שני של היצירה אפרים,
מאי 2005
השיר "שפם האהבה" הינו שיר אהבה מחד, אך גם שיר נצחון על הבדידות שהובסה.
כדי להבין את השיר, יובהרו להלן שני מונחים:
הקול – זוהי ישות חיובית וטהורה,
העוברת כחוט השני בשירת המשורר. בשירינו זה, משמעות הקול הינה: "ההיפך
מבדידות". להלן שני סימוכין להשערתי גם מתוך ספר הספרים:
א. הקול אכן חיובי וטהור.
משה שימש כקול לבני ישראל מול אלוהים, למרות מוגבלותו הפיסית בדיבור, בבחינת נצחון הרוח על החומר.
ב. על מעמד מתן תורה בהר סיני
(שמות כ') נאמר: "וכל העם רואים את הקולות". הקולות, קולות שכינה
המה, המגבשים את העם לכלל אחד, יחיד ומאוחד. לעניינינו: בשעת המעמד העם התאחד
למראה/למשמע הקולות, ואין בו בודדים ואין בו בדידות.
מסתלסל – משמעו מתפוגג. כמו
עננת עשן, המסתלסל השמיימה, ולאחר זמן קצר, היא מתפוגגת כלא הייתה. אם תרצו, כמו
הד, המסתלסל בין ההרים או אף בין קירות החדר, ומתפוגג.
עם כלים אלה, ניתן להתחיל לנתח את השיר.
בראשית, הוא מסתלסל. "הוא" כפי שנלמד בהמשך השיר זה הקול.
הוא מתפוגג ובאין קול, נוצרת הבדידות. התפוגגות הקול הינה בצליל של אנחה, שאינה
מסתירה את הכאב.
מקל ההליכה מסמל את המוגבלות הפיסית של הגבר שבשיר, אך הגבר ניצח את
נכותו בעובדה שהתגבר עליה ואין הוא מתייחס אליה כאל מכשול. סמל המוגבלות, לכאורה
הקולר המגביל, הפך לסמל הניצחון: לשרביט המנצח - נצחון
הרוח על החומר והתגברות על המכשולים, אם כי במאמר מוסגר נרמז, שזהו מאבק, קשה לשמר
את ההצלחה, ולפעמים יש חריקות וזיופים.
והבדידות? היתה בת חדר ומטבח, כלומר, שרתה
והתקיימה בעבר בד' אמותיו של הגבר. הדירה קטנה, ומכילה את מה שצריך לגשמיות בלבד:
חדר מגורים ומטבח. (לאכול ולישון, לאכול ולישון) היא סמל הבדידות. אין בה חדר
אורחים, המסמל את הרוחניות ואת "ההיפך מבדידות". הוא גר בה לבד, ולא
מתקיימים בה קולות, למעט קולות האנחה המתפוגגים שלו, שאינו טורח להחביאם. מפני
מי?
כל זה היה בעבר, אבל עכשיו! "היא" (כלומר הבדידות) מסתלסלת
(כלומר מתפוגגת/נעלמת) אל בית רב קולות. הבית הומה בקולות (שהם ההיפך מבדידות)
והם, הקולות, קיימים שם ומתקיימים שם ואין בכוונתם להתפוגג. הבדידות הובסה.
וכל זאת למה? בשל האהבה. האהבה לאישה מיוחדת, שהכל
בה והקול בה וכפועל יוצא, הקול בא.
והשפם? ד"ר סקוט פק כתב בספרו
"דרך חדשה", שכדי שיאהבו את האדם, בראש וראשונה הוא צריך לדעת לאהוב את
עצמו. אדם שאינו יודע לאהוב את עצמו, גם לא ידע אהבה לעולם.
ניכר על הגבר שבשיר שהינו יודע לאהוב ולטפח את עצמו, ועל כך, מעיד
שפמו המטופח בקפידה, המפואר והמסולסל. על כן, האיש ראוי לאהבה.
אם כן, מדובר אכן בשיר אהבה, של גבר, שהקלפים שבידיו נראים נחותים,
אך הוא לא מתייחס לנכותו ובזאת הוא מביס אותה, נלחם בבדידות ומביס גם אותה, ומוצא
גם אהבה.
יש לי תחושה חזקה, שיאקי משליך לפעמים את
מקל ההליכה, ויוצא במחול עם אוקה, לקול צלילי המוזיקה
הבוקעים מהאתר "אפרים ושבתאי – שירים במקור"
אפרים