כְּתִמְהוֹנִי בַּמִּדְרְחוֹב

שִׁיר זֶה אֶשְׁפֹּךְ אוֹתוֹ לַיָּם.

עוֹד סְלִיל נְיָר, מְרֻבָּעָיו, מְשֻׁלָּשָׁיו,

עוֹד כֶּתֶם מְיֻזָּע שֶׁל דְּיוֹ וְגַם

זוּג חֲרוּזִים חוֹבְקִים לַשָּׁוְא

אוֹ מִתְנַשְּׁקִים לְלֹא מַבָּט בְּנֶשֶׁק קַל

וְנִפְרָדִים בְּלִי צְלִיל בְּאַהֲבָה

חָפְשִׁית אַחֲרֵי מִפְגָּשׁ חֲסַר מִשְׁקָל

בֵּין הַקִּירוֹת שֶׁל בַּיִת מְרֻבָּע.

וְגַם יָפְיוֹ הַמִּתְחַכֵּם, אַף צֵל צִלּוֹ,

אֲנִי מַפְרִישׁ רוֹתֵת סוֹף סוֹף

כְּתִמְהוֹנִי הַמִּסְתַּלְסֵל בַּמִּדְרְחוֹב,

הוֹלֵךְ וּמִטַּהֵר כִּי יֵשׁ לוֹ רַק עַכְשָׁו,

מַבִּיט בְּחוּם עֵינָיו בְּכָל עוֹבֵר וָשָׁב,

אֵינוֹ פּוֹשֵׁט יָדוֹ, הוּא רַק מוֹשִׁיט קוֹלוֹ.

ירושלים, ראה"ש תשל"ו-ראה"ש תשס"ו

יום ראשון 16 אוקטובר 2005

ניתוח השיר: כתמהוני במדרחוב. נכתב ע"י אפרים, על פי שיחה עם שבתאי

נושא השיר הינן הצורך להפריש ומה שקורה לנפש בעקבות המעשה. השיר הינו סונט, כלומר, מבחינה צורנית הוא מורכב מארבעה בתים: שניים "מרובעים" ושניים "משולשים".

השיר מתנהל בשלושה רבדים, המשתלבים ומתפתלים ביניהם.

הרובד הרוחני: השיר, יופיו וחרוזיו, התחכום, ההיטהרות, הקול

הרובד הגשמי: הנייר, כתם הדיו, חרוזי השרשרת, ההפרשות, הקירות, "הבית המרובע"

הרובד השלישי: מתאר זוגיות מקולקלת, ספק קבועה, כנראה אף מזדמנת.

בתחתית השיר מצויינים מועדי כתיבתו. על פי הכתוב, כתיבת השיר נמשכה שלושה עשורים. המשורר מאס בשיר זה ורוצה לסיימו. הוא רוצה להפרישו מישותו. בהמשך השיר נבין את התהליכים שיתרחשו בעקבות "השלכת" השיר.

וכיצד נפטרים מהשיר? להלן התהליך: השיר מורד בדרגה ומן הרמה הרוחנית, שפת השירה וחרוזיה, הוא מושווה לדרגת הנייר עליו הוא כתוב.

"שִׁיר זֶה אֶשְׁפֹּךְ אוֹתוֹ לַיָּם"

המשורר מבקש לשפוך את שירו לים, היכן שנשפך כל ביוב העיר, כי מהו השיר לדבריו: פיסת נייר, ריבוע מגליל של נייר טואלט, ובהמשך התהליך אפילו לא זה: השיר הוא בסך הכל רק כתם של דיו על הנייר. הפרשה דמויית זיעה של קולמוס.

החרוזים הם המחשה טובה לשלשת הרבדים אשר בשיר.

ברובד הגבוה, הם חרוזים של שיר, שנחשב כיצירה רוחנית מזוקקת.

ברובד הגשמי, אלו שני חרוזים פיזיים, שכנראה נתלשו משרשרת כלשהי.

ברובד השלישי, החרוזים הם בני זוג, בעלי זוגיות תלושה וחסרת משקל. הם בודדים וללא מסגרת.

התהליך ממשיך: לדברי המשורר, הקשר בין חרוזי השיר סתמי. הם זה ליד זה, אך תלושים מהשרשרת, תלושים מהמסגרת ובכך חסרי ערך. מגעם סתמי. גם בתי השיר "מרובעים" דהיינו חסרי השראה ודמיון.

לגבי יופיו של השיר: המשורר חש כי זהו יופי מתחכם, מעושה, לא אמיתי, גם אותו הוא חפץ להשליך לים ולחוש הקלה סוף סוף. מדוע סוף סוף? כי שיר זה רובץ על נפשו במשך שנים רבות והוא לו לנטל ולמשא. הוא מבקש להיפטר אפילו מצל צילו של השיר. הצל המטריד שרודף אחריו ללא מנוח. ידוע, שלפעמים הצל יותר מטריד מהעניין עצמו.( לדוגמא, מחשבות סתמיות שלאחר מעשה, שאינן מעלות ולא מורידות מסוג: הייתי צריך לומר לו כך... חבל שלא עשיתי אחרת …)

כאשר סוף סוף השיר מופרש, ישנה תחושת הקלה, תחושת הטהרות. התחושה של הכותב הינה כתחושת התמהוני במדרחוב כיוון שזה עתה השליך את שירו אל מי הים הבאושים, אבל, תחושתו היא נקיון וטוהר. מדוע?כי כמו התמהוני, "יֵשׁ לוֹ רַק עַכְשָׁו" , כלומר, הוא השליך את חטוטרת העבר מעל גבו וחי בהווה, נושם בהווה ויוצר בהווה. השיר הישן, המסמל את העבר, הוא אך מטרד, הפרשה שיש לסלקה, למען בריאות הגוף, למען בריאות הנפש.

התמהוני "מסתלסל" במדרחוב, מעין רואה ואינו נראה ע"י העוברים ושבים. הוא מתמזג בסביבתו. התמהוני "אֵינוֹ פּוֹשֵׁט יָדוֹ, הוּא רַק מושיט קוֹלוֹ". הוא אינו פושט את ידו כדי לקבל. ההיפך, הוא מעניק! (המילים פושט ומושיט, מבטאות בעברית פעולה פיזית דומה, אך כאן במשמעות הפוכה). הוא "נותן" קולו אל כל עובר ושב. הוא מתבונן בעוברים ושבים היישר אל תוך עיניהם, ראי הנפש שלהם ומתנקה על ידי פרישת קולו ותובנותיו. הקול מסמל את האדם האמיתי שבתוך הגוף, הישות הטהורה והחופשית. ככל שהוא נותן יותר, כך תחושת הנקיון והטוהר שלו הולכת ומתגברת. הוא הולך ומיטהר. המילה "הולך" לכאורה מבטאת הליכה פיזית במדרחוב, אך כאן היא באה בעיקר במובן של תהליך חיובי המתפתח קדימה.

אני משער שאדם זה הוא כעת תמהוני בעיני רוחו. הוא אינו מבין מדוע הסביבה לא רואה מהי הדרך הנכונה ומדוע אינה מקשיבה לקולו הצלול. נהפוך הוא: הם מתעלמים ממנו ומן האמת שהוא מציע.

אם כן, בשיר ישנה הזבה של יצירה רוחנית מזוקקת ע"י זילותה, הזנייתה והשלכתה הוירטואלית בדרך כל חרצף, כמו גוף המפריש פסולת ומתרחק ממנה. כלומר, אשר זלף – חלף. בתום התהליך מושגת תחושת נקיות וטוהר.

ברובד השלישי ישנו סיפור על שני בני זוג. הרי הסיפור.

זוּג חֲרוּזִים חוֹבְקִים לַשָּׁוְא

אוֹ מִתְנַשְּׁקִים לְלֹא מַבָּט בְּנֶשֶׁק קַל

וְנִפְרָדִים בְּלִי צְלִיל בְּאַהֲבָה

חָפְשִׁית אַחֲרֵי מִפְגָּשׁ חֲסַר מִשְׁקָל

בֵּין הַקִּירוֹת שֶׁל בַּיִת מְרֻבָּע

למראית עין זהו זוג, אך הזוג תלוש מהשרשרת, תלוש מהמסגרת (משפחה?). בני הזוג לא מישירים מבט האחד לעיניו של השני. יש להם מה להסתיר. כוונותיהם אינן טהורות. הם מקיימים מפגש, ספק אקראי אולי שני זרים. אפילו צליל אהבה אין במפגש. המפגש ביניהם מתרחש במסתרים בין קירות של מבנה מרובע וחסר השראה, פונקציונלי לגמרי. המפגש טמא, חסר ערך, חסר מהות ומשקל, וללא עתיד ותקווה. שני הצדדים יודעים זאת. אין במפגש טוהר ותואר והדר.

אפילוג:

בברכת "אשר יצר" נאמר:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע ... שאם יסתם אחד מהם ... אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת".

מברכת "אשר יצר" מובן, בין השאר, כי הפרשות האדם חיוניות לקיומו הפיזי ואינן באות מבחירה. בלעדיהן, אין לו חיים. כדוגמא, לאחר ביקור בשירותים, המצווה היא להתנקות ע"י נטילת ידיים ג' פעמים. לאחר מכן, יש הרגשה של נקיון וטוהר, עד כדי יצירת מונולוג התפעלות והודיה אל האל הקדוש.

גם המישור המוניציפלי, הפרשות העיר חיוניות לקיומה. לא די לה בעיר במוסדות חינוך ותרבות. על העיר גם לשפוך החוצה את הפרשותיה. עיר שלא תשכיל זאת, תושביה יחדלו מלהתקיים, עקב מגפות ומחלות. הדרך המקובלת הינה להזרים את שפכי העיר אל מעמקי הים ובכך להתנקות.

במישור הרוחני, הדבר נכון על אחת כמה וכמה. על הנפש להוציא החוצה את הפרשותיה, ולא "להתבשל במיצם" ובזאת תושג היטהרות ויתפנה מקום ליצירתיות נוספת. הדבר חיוני לקיומה של הנפש לא פחות, ואף יותר, מהחיוניות להמשך קיומו של הגוף.