02/04/2008

סיפור קצר: העקשן מכיתה גימל. כתב:אפרים

עד גיל בר המצווה, גרתי עם משפחתי בצריף עץ דל וצפוף, שלא היה מחובר לרשת החשמל ושלא הייתה בו פינה נוחה ללמוד. כשהשמש הייתה הולכת לישון, גם אני הייתי נרדם, כמובן בלי להכין שיעורים. בגלל הסיבות האלה ובעיקר בגלל עצלנותי הטבעית, "לא הצטיינתי" בלימודים בבית הספר, אבל מה? עקשן מצטיין - תמיד הייתי.

כשמלאו לי שמונה שנים, ואני התלמיד הכי נמוך בכיתה גימל ראשונה, החליטה מערכת החינוך להעביר אותי לכיתה גימל שניה, שנחשבה לכיתה של "העצלנים". בסוף השיעור השני, לפני היציאה להפסקה הגדולה, שלחו את שמש בית הספר להודיע לי ולחברי שמעון, לקחת את החפצים שלנו ולעבור כיתה. שמעון לקח את התיק שלו ויצא בלי מילים. אני סירבתי בכל תוקף לצאת, לא נכנעתי לבקשות ולהסברים של השמש ונשארתי לשבת על הכסא שלי. אהבתי את המורה נילי, ולא רציתי ללמוד עם מורה אחרת.

כשלא עזרו גם האיומים, ניסה השמש למשוך אותי מן הכסא ולהוציא אותי בכוח מן מהכיתה אבל אני אחזתי בכל כוחי בשני הכסאות ובשולחן, שהיו עשויים מברזל ומעץ כמקשה אחת. כשהתייאש השמש למשוך בזרועותי וברגליי, הלך וקרא לשמש השני ויחד הם הרימו את כל השולחן, המחובר לשני הכיסאות והלכו איתו לכוון דלת היציאה. בכל אותה עת, נשארתי על מקומי כשאני נצמד בחוזקה לקונסטרוקציה המיטלטלת ובשלב מסויים אף הידקתי את האחיזה שלי כדי לא ליפול. השמשים ניסו שוב ושוב להטות את השולחן כדי להוציא אותו מפתח הדלת הצר, מבלי לחבוט את ראשי במשקוף, אך ללא הצלחה. על כן, הם החזירו את השולחן למקומו ואחד מהם נשאר לארוב לי בחוץ, בכל זמן ההפסקה.

בכל אותו יום לימודים נותרתי לשבת בכסאי, מוכן לכל הפתעה. במשך כל הימים הבאים הגעתי מוקדם מאד לבית הספר, נכנסתי לכיתה ולא יצאתי ממנה עד תום יום הלימודים, שלפוחית או לא שלפוחית, וכדי לנטרל לגמרי את הסיבה לעבור לכיתה פחות טובה, הפכתי מאותו יום והלאה להיות אחד התלמידים הטובים שבכיתה, שמכין שעורים ומצליח במבחנים.

ושמעון? עבר לכיתה המקבילה ומשם נותבה דרכו למגמה המקצועית. עכשיו הוא נגר, ובמקצועו זה הוא מייצר שולחנות וכסאות לבתי ספר לפי השיטה החדשה: שולחן לחוד וכסאות לחוד.