כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת אפרים ושבתאי -
שירים במקור
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת / עֵינַיִךְ עֲצוּמוֹת / חִיּוּךְ עַל
זוּג שְׂפָתַיִךְ /
וְחֵן לָךְ בַּגֻּמּוֹת
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת / אִתּוֹ אוֹחֶזֶת יָד / אָז אֲנִי עוֹמֵד כְּמוֹ פֶּסֶל
/ מַבִּיט בָּךְ מִן
הַצַּד
כְּשֶׁאַתְּ, כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת.
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת / עוֹד לֹא אָפְסָה תִּקְוָה / שֶׁיּוֹם רָחוֹק יַגִּיעַ / בּוֹ תָּשִׁיבִי
אַהֲבָה
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת / כֻּלִּי גַּעְגּוּעִים / אֶל
מִלּוֹתַיִךְ / אֲשֶׁר
לִי כִּצְלִילִים
כְּשֶׁאַתְּ, כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת.
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת כּוֹכָבִים לָךְ מְאִירִים / הַיָּרֵחַ מְאֹהָב, וְלָךְ כּוֹתֵב שִׁירִים
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת, קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ נוֹלָדוֹת / נוֹשְׁקוֹת לָאֲדָמָה, לָעֲמָקִים וְלַגְּבָעוֹת.
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת, הָעֵצִים מִשְׁתַּחֲוִים
/ וַעֲנָבִים בַּכֶּרֶם מַסְמִיקִים וּמַבְשִׁילִים
לֹא אֲוַתֵּר גַּם אִם תַּחְלֹפְנָה הַשָּׁנִים / אֹהַב אוֹתָךְ עַד קֵץ כֹּל הַיָּמִים.
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת / הַלֵּב שֶׁלִּי
נִשְׁבַּר / כְּמוֹ
לֹא הָיָה
בֵּינֵינוּ / לֹא הָיָה דָּבָר
כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת / אֲנִי נוֹשֵׂא תְּפִלָּה / אֶל הָאֵל מִמַּעַל / הֲיִי לִי לְכַלָּה.
כְּשֶׁאַתְּ, כְּשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת...
גיטרה
ושירה: שבתאי בונפיל
כשאת
רוקדת - אלגוריה חורפית. אפרים, דצמבר 2004
החלילן
מהמלין ניגן בחלילו, וכמו מכושפים, הלכו הילדים בעקבותיו. כך גם היא. כל אימת
שהיתה נשמעת מוזיקה של ריקודי עם, לא חשוב מתי, לא חשוב היכן, מיד, כמכושפת, היא
היתה הולכת בעקבות הצלילים, מזהה את מעגל הרוקדים ומשתלבת בו בכל עוז, כאילו נולדה
בו. פתאום הכל נשכח. כבר לא ממהרת. העבודה תמתין, הרעב כבר לא מציק, והעייפות? פגה
ונעלמה.
כשהיא
רוקדת, החזיון כה נפלא, כאילו כל היקום רוקד איתה בהרמוניה, ומשמש כתפאורה למחול
הקסום. או אז, אני יכול להישבע שאני רואה את ההילה סביבה. כשהיא רוקדת, אני מוחל לה על הכל: על העיניים העצומות, שלא רואות
אותי. על הלב שלה, שכולו מלא בצלילים, ולא נותרה בו אף לא פינה קטנה עבורי, על
הרגליים המרחפות, המנותקות מקרקע המציאות. על הכל. אני נטוע במקומי ומביט בה קפוא,
בלא יכולת לנוע, וכל ישותי נמלאת בגעגוע מייסר אליה. כל כולה שקועה בעולם שאינו
אמיתי. עולם שבו כל קל רגלים מלך, ואני שנולדתי בשבילה, יכול רק להביט מן הצד.
כשהמנגינה
נאלמת, העולם לפתע שב אל האפרוריות. טיפות כבדות של גשם, כמעט כואבות, צונחות
עלינו, רוח מניפה את שולי מעילה הכבד וגלי הים ממשיכים במלחמתם העיקשת לכבוש את
רצועת החוף. מר לי ואני ממהר הביתה, היכן שחם, היכן שהקרקע יציבה. אל הדמעות
הקרות.
רק
התרחקתי, וכבר נשמעים באזני הצלילים המפתים של חלילה. הולכים ומתחזקים.
צלילי
חליל, הם אשר הובילו את הילדים של העיר המלין לאבדון. לאן יובילו אותי,
צלילי החליל שלה?
כשכתבתי את
השיר כשאת רוקדת, כל איתני הטבע רקדו בו, במקביל לריקוד שלה. השיר היה ארוך. ארוך
מאד. שבתאי הציע לקצץ אותו, אך כל אחת ואחת מהשורות בו, הייתה יקרה לליבי, ורעיון
הקיצוץ לא נראה לי.
"חייבים
לקצץ", כך שבתאי. "זה נשמע כמו שיר של אום כולתום.
השיר ימשך 8 דקות לפחות".
"אז
מה", אני אומר לו. "מה בוער"
"שלש
דקות והמאזינים יתעייפו. אני אומר לך. כל המוסיף גורע!"
"נפתח
בסגנון חדש: שירים ארוכים. יתרגלו". אני עונה.
"אתה
רוצה להגיע לקהל או לא? תבין, חייבים לקצץ".
אני סופר
שוב, והשיר מכיל 40 שורות. בקושי נדחס לעמוד אחד.
הבנתי שאין
ברירה וחייבים לקצץ: דשנו בטקסט ובשורות "המיותרות", הוא הציע כך, אני
חשבתי אחרת, עד שהגענו להסכמה הדדית. השיר עבר ברית מילה, תרתי משמע והרך הנולד
בריא ושלם. מזל טוב.
בדומה לשיר
הראשון, השיר הולחן והוקלט (בחלקו), תוך שעות ספורות. משהו במנגינה העליזה שלו עמד
בניגוד לעצב שהיה שזור בין המילים. אני חשבתי על לחן אחר כאשר כתבתי אותו. טוב, לא
ממש לחן, אבל איזשהו מקצב פשוט ודי מונוטוני. נפגשתי עם שבתאי שוב, והשתדלתי לשיר
לו את השיר במקצב הזה. זה לא עזר בהרבה, אבל הכוון היה נכון. קצה קצהו של חבל.
אולי זה רק
אני, (או שזה קורה לכל כותבי השירים באשר הם שם), אך ברגע בו שמעתי את הפזמון של
השיר, מולחן בלחן החדש, היתה לי תחושה עזה כי ללחן הזה התכוונתי כאשר כתבתי את
השיר, ואותו, כן אותו, זמזמתי באזני שבתאי.
האמת, קרוב
לודאי, רחוקה מזה. בכל אופן, זהו רגע קסום ואני נמלא צמרמורות של עונג שמגיעות עד
לקצות בהונותי ואני רוצה לחוות אותן שוב ושוב.
אז שבתאי,
"בבקשה, תלחין לי עוד שיר."
כשאת רוקדת שבתאי,
דצמבר 2004
שני שירים
היו מצורפים, אל המכתב הראשון, ששלח אלי אפרים: "כשאת רוקדת"
ו-"רחוק".
אני מודה
ומתוודה, שבאותם ימים, הרצינות הייתה ממני והלאה…
כבר בפעם
הראשונה שנפגשנו, ניסיתי להלחין את שניהם בצורה קלילה וללא כוונה מיוחדת.
"רחוק" (השיר הראשון), הסתדר עם הגישה הבלתי מחייבת.
"כשאת רוקדת", השיר השני מהמכתב, קצת שינה אצלי את
התפיסה הזאת.
אמנם כבר
הספקתי להלחינו פעם אחת בסגנון שרבוט מכחולו העיוור של צייר שיכור, אבל הרגשתי
שהלחן הסתמי אינו מניח את דעתו של אפרים.
בחושיו
הטבעיים הרגיש בחוסר הרצינות שלי. פניו הביעו מבוכה ופליאה חליפות.
"מעולם
לא עלה בדעתי, שאפשר להלחין שירים כל כך מהר" אמר בזהירות.
בחנתי את
פניו הילדותיים בסקרנות רבה, הרגשתי שיחסו אל השיר רציני יותר ממה שיכולתי לשער.
זיהיתי
שאכן, הנער בן החמישים, זה היושב מולי כשהוא מרוח בחיוכו של ספינקס מצרי קדום, הוא
חייל אמיץ בצבא האהבה.
חשתי געגוע
לא ברור.
"איך
תיארת לעצמך שהשיר הזה ישמע?"
אפרים זמזם
משהוא לא מוגדר. (בלשון המעטה)
"כן…"
אני לא יכול להפסיק לגחך, "איך אתה רוצה שאני אתקדם עם זה?"
"אני
לא יודע, מה אתה שואל אותי?"
מבטו נבוך,
שבבים של תקווה בעיניו, כמו ילד המתפתה לסיכוי לזכות בממתק.
מצחי מתקמט,
גבותיי עולות ויורדות כמו באקורדיון, אני חסר סבלנות ולפתע יש בי חמלה שאינה קשורה
בדבר.
זה סתם עצב,
חסר פשר.
דור הולך
ודור בא והכול חוזר על עצמו כמעט בדייקנות. כולנו חושבים שאנחנו יודעים ורוצים את
אותם הדברים ועדיין לא מצאנו תשובות לסבל ולמזור, לחמדנות ולאנוכיות, לכאב
ולאטימות… הם כנראה לא יעלמו מן העולם עוד הרבה זמן אחרינו.
הזמן קצר
והמלאכה מרובה:
כשאת
רוקדת / עינייך עצומות
חיוך
על זוג שפתייך / וחן לך בגומות
כשאת
רוקדת / איתו, אוחזת יד
אז
אני עומד כמו פסל / מביט בך מן הצד
כעסתי על
חיוכה הזחוח של הרוקדת.
אותי, גומות
החן שלה, אינן מכשפות ואני חש צער רב על אטימותה המשתקפת דווקא בתנועותיה היפות.
כשאת
רוקדת / עוד לא אפסה תקווה
שיום
רחוק יגיע / בו תשיבי אהבה
כשאת
רוקדת / כולי געגועים
אל
מילותייך / אשר לי כצלילים
אפרים מזמזם
עם המילים משהוא מונוטוני בטווח של שלושה חצאי טונים, מתגלגל וחוזר ללא הרמוניה או
תכלית, אבל עיניו מזוגגות והוא מרוכז בתוכו כמו
זובין מטה לפני קונצרט בהיכל התרבות…
אני כועס
והוא מזמזם שיר אהבה.
לדעתי
הזיופים בכלל, נובעים משמיעה מוזיקלית לקויה ולא מחוסר היכולת להפעלת מיתרי הקול
לשירה נעימה.
יחד עם זאת,
תמיד נפעמתי מהעובדה, שגם זייפנים אדירים מסוגלים להתחבר למוסיקה בצורה מושלמת ואף
לחוות ריגושים חזקים מאלה המתיימרים לקבוע טעמה של מוזיקה איכותית.
אני כנראה
מוכרח להתאהב בנערה הרוקדת ולהתחבר לתחושת חוסר האונים של רגלי הנטועות אל ריצפת
אולם הריקודים.
החלטתי
לפנות למקורותיו העיראקיים של הבחור המאוהב וניגנתי משהו שהזכיר לי זמר ערבי מסרט
ישן. גבר בעל פנים רגישות עומד מול רקדנית יפיפייה ושר לה בעיניים נוצצות מדמעות
של אהבה.
הלחן הערבי
התחבר למילים כמו כף יד לכפפה.
הבחור לידי
קיפץ בהתלהבות תוך כדי ישיבה "זה בדיוק מה ששרתי קודם! בדיוק לזה התכוונתי!!"
אני מודה
שמשהו ברוח הצלילים והתחושות אכן תאם את געייתו המסוכסכת, אבל שום דבר מבחינה
מוזיקלית אפילו לא התקרב לזה…
"אתה
צריך עכשיו לעשות השהיה קלה באמצע של- מביט בך מן הצד
מתבקש פה
משהו כזה, לא?" הוא אומר. (אני יורק דם והבחור עדיין לא מרוצה)
"על מה
אתה מדבר? איזו השהייה?"
"אני
לא יודע" אומר אפרים "אתה מלחין את השיר, לא אני".
הלכתי אחר
תחושותיו והנה באורח פלא הופיע החלק החסר כמו קרוב משפחה, שהיה אבוד כאילו זמן רב:
מביט בך, מ י י י י
ן הצד.
אפרים כמעט
שלא מצא את עצמו מרוב אושר ואני הרגשתי כאילו גלעין אפונה יבש שהיה תקוע בתוכי
לנצח, משתחרר.
"תמשיך
תמשיך יש עוד הרבה חלקים!" הבחור התקשה להכיל את
עצמו.
לא יכולתי
יותר עם הסגנון של פריד אל אטרש ואום כולתום, רציתי לחזור לארץ ישראל. תמיד אני רוצה לחזור לארץ
ישראל ושירים של שלמה ארצי מזכירים לי אותה.
ישראל של
היום, היא אולי לא בדיוק כמו אריק איינשטיין, אבל
הפשרה, (כפשרה!) עדיין מתנגנת בי.
כשאת
רוקדת כוכבים לך מאירים
הירח
מאוהב, ולך כותב שירים
כשאת
רוקדת, קרני-שמש נולדות
נושקות
לאדמה, לעמקים ולגבעות
הייתה לי
בעיה לחבר בן החלקים בגלל הבדלי המקצב, אבל קראתי פעם באחד הספרים, שבעיות מן הסוג
הזה יכולות להיות גם מתנות.
כשאת
רוקדת, העצים משתחווים
וענבים
בכרם מסמיקים ומבשילים
לא
אוותר גם אם תחלופנה השנים
אוהב
אותך עד קץ כל הימים
אלה לא היו
בדיוק המילים ששרתי באותו מפגש, בעצם כבר אינני זוכר…
שהרי השיר
במקורו, כפי שהוגש לי, היה ארוך כאורך הגלות עומק הים וגובה השמים.
ידידי לא
לקח בחשבון את עיקרון החרב המקצצת ואת העובדה הפשוטה, שאם כל המוסיף גורע, הרי שכל
הגורע מוסיף.
"זה
כמו לבקש ממני לבחור איזה ילד אני אוהב פחות" אמר כשניסיתי לשתפו בתהליך
הקיצוצים.
בנוסף,
הצלחתי להגיע גם בחלק השני אל מוטיב ה"השהייה" כמו בחלק הראשון והפעם
כתשובה עברית הולמת.
זה קצת ריכך
את האומלל שביכה לצדי על אובדן הקטעים משירו.
ישבנו כבר
כמה שעות. משייפים ומלטשים, מוחקים וכותבים… עד אז, כשהלחנתי שירים, העדפתי להיות
לבד בגפי והנה אני מגלה את עצמי שואב השראה בלתי רגילה מיצור אדום, מזיע ומשולהב,
אשר קריאות העורב שהפריח כשחשב שהוא שר, הבריחו את כל בני משפחתי וגם את הכלב,
לחדריהם הנעולים.
קולומבוס
גילה את אמריקה, שתמיד הייתה שם ואדיסון גילה את החשמל, שעד אז פשוט לא ידעו
להשתמש בו וכמובן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לאט לאט,
מתחת למעטה מאובק מרחשים, הצטלצל לאוזנינו הלחן החבוי במילים של אפרים. מנגינה
שהייתה שם כמו מימים ימימה.
נראה היה
שחלקים ניכרים מהשיר, חיו בתוכנו עוד טרם לידתו ובדיוק כמו בעל המלאכה, עם הפטיש
והאזמל היינו מסתתים באבן ומסירים את החלקים המיותרים מדמות היצירה פרי חזיוננו.
"בוא
הנה? אתה שם לב כמה שעות אנחנו עובדים על השיר הזה?" התפלא אפרים.
"על
השיר הראשון עבדנו כמה דקות!"
לאחר מספר
הקלטות, בטכניקה ששותפי המתמחה למד למעננו, הלכה והסתיימה מלאכת ההלחנה. ניסינו
וריאציות שונות וכשהאזנו נפעמים חשבנו, שאולי יהיה מעניין לשמוע ביצוע של זמר
מזרחי, כדי שידגיש יותר את הצד הערבי של התינוק החדש.
נזכרתי,
ששלומי (בני, תלמיד תיכון ומומחה לזמר מזרחי) סיפר לי לפני כמה ימים, על הזמיר
משכונת גיורא בגבעת שמואל, שכאשר הוא מזמר להנאתו בביתו, מצלצלים השכנים, (לא כדי
להתלונן חלילה) כדי לבקש ממנו שיפתח את חלונות הבית, משום שגם הם מעוניינים לשמוע
את שירתו הבוקעת.
החלטנו לנסות
ולהזעיק את הבחור ואכן תוך דקות ספורות הגיע אופיר לדירתנו. נער גבוה כבן 17,
שהפליא בשירתו המזרחית מפניני זוהר ארגוב ושאר ענקים.
"מה
אתם כבר מקליטים?" שאל כשהבחין בפעולת המיקרופון והמחשב "אתם לא נותנים
לי קודם זמן להתחמם קצת?"
אין לו צל
של מושג על גודל להיטותנו.
"לא
צריך! אנחנו שמחים לבשר לך כי ברגע זה עברת את האודישן ואתה מוכן לעבור מיד אל
השלב הבא".
"השלב
הבא?"
אופיר עדיין
לא העלה על דעתו, שהוא יאחר בשעתיים את ארוחת הערב. כשיעזוב אותנו, יהיו באמתחתו
דיסק צרוב ובו שתי סקיצות של שירים מקוריים וחדשים בביצועו.
"הייתי
בדרך לפגוש חבר כדי לאכול שווארמה ותראה עם מה אני חוזר הביתה?"
"רחוק וכשאת
רוקדת".