עֵת שֶׁהָלַכְתְּ
אפרים
ושבתאי - שירים במקור
עֵת שֶׁהָלַכְתְּ, נוֹתַר פָּצוּעַ
לְבָבִי עַל גִּדְרוֹת הַתַּיִל
מִיּוֹם שֶׁלֹּא שַׁבְתְּ עוֹלֶה מַרְאֵךְ בְּדִמְיוֹנִי
לַיִל אַחַר לַיִל
וּכְשֶׁאָקִיץ מֵחֲלוֹמִי מַחְשִׁיךְ עָלַי שׁוּב עוֹלָמִי,
כִּי אַתְּ
בְּתוֹךְ תּוֹכִי
אַךְ רְחוֹקָה, יָפָה שֶׁלִּי.
וּכְשֶׁאֶלְגֹּם מִכּוֹס יֵינִי וְהִיא
מָרָה כְּמוֹ יְגוֹנִי,
כִּי אַתְּ
בְּתוֹךְ תּוֹכִי
אַךְ רְחוֹקָה כָּל כָּךְ,
יָפָה שֶׁלִּי
אַךְ רְחוֹקָה כָּל כָּךְ, יָפָה שֶׁלִּי
עֵת שֶׁהָלַכְתְּ,
לָקַחְתְּ אִתָּךְ אֶת נִשְׁמָתִי
הוֹתַרְתְּ כְּאֵב וְצַעַר
מִיּוֹם שֶׁלֹּא שַׁבְתְּ אֶרְאֶה פָּנַיִךְ אֶל מוּלִי
מִסַּהַר וְעַד שַׁחַר
וּכְשֶׁאֶטְעַם מִפַּת יוֹמִי וְהִיא תְּפֵלָה כְּמוֹ קִיּוּמִי,
כִּי אַתְּ
בְּתוֹךְ תּוֹכִי
אַךְ רְחוֹקָה, יָפָה שֶׁלִּי
וּכְשֶׁתָּבוֹאִי לְבַקְּרִי הַנִּיחִי פֶּרַח עַל קִבְרִי
כִּי אַתְּ
בְּתוֹךְ תּוֹכִי
אַךְ רְחוֹקָה כָּל כָּךְ,
יָפָה שֶׁלִּי
אַךְ רְחוֹקָה כָּל כָּךְ, יָפָה שֶׁלִּי.
גיטרה ושירה: שבתאי בונפיל
המסע אחר עץ הלימון אפרים,
דצמבר 2004
... ויום אחד,
היא קמה והלכה. בספינה הפליגה אל מי הארגמן וליבי נתון בצרורה. היא, שבעטיה אהבתי
לקמץ בשנתי, כדי להקשיב לקצב נשימותיה. היא, שקרני השמש אהבו לאהוב. היא, שהעולם
סב על צירו עבורה בלבד, פרחה ואיננה, ובידי
נותר רק חופן כוכבים גלמוד שקטפתי עבורה, כוכבים שאורם נעצב ודעך.
יש אומרים, כי נסעה אל ארצות המזרח החמות ובת לה נולדה,
בדמותה ובצלמה. שמועות באו לאזני, כי נראתה בערבות
אוסטרליה וכנף לה פצועה. אחרים נשבעו בנקיטת חפץ כי ראוה רוקדת בברצלונה ורק ליבי
מנחש את מקום משכנה, אשר ביבשת אטלנטיס האבודה.
במסעות חיפושי אחריה, פגשתי בזקן חכם שמקום מושבה היה ידוע
לו.
"בעיר של מלאכים תמצא אותה. בבית לו רעפים אדומים
כדם", אמר החכם
"איך
אמצא את הבית מבין כל הבתים", תהיתי ביאוש
"עץ לימון מופלא יש בחצר הבית, פירותיו מתוקים, עלי זהב
לו, וקרני השמש המלטפות אותו באהבה, קורנות מפירותיו גם לעת סהר", אמר לי,
"אך היזהר. במקום מושבה, האדמה רועדת!"
כך השיב לי וליבו נדם.
עברו אך ימים אחדים והיא שבה. שפתיה קרות כקרח, דמעה שקופה
תלויה על לחייה ובידה פרח, אותו הניחה על קבר אביה.
"חכי לי", התחננתי, אך שוב נשאה כנפיה ופרחה.
נותרתי אילם והאדמה תחתי החלה לרעוד.
עדיין תרות עיני אחר בית, עם עץ לימון מופלא הגדל בחצרו,
שפירותיו מתוקים, עלי זהב לו, וקרני השמש קורנות מפירותיו, גם לעת סהר.
עת שהלכת אפרים,
דצמבר 2004
"מה זה?" תהה שבתאי למקרא השיר שהנחתי בפניו, "אתה צירפת
כאן שלושה שירים שונים"
"מה פתאום!" שיקרתי
"הנה, רואים:" השיב בלהט והצביע על ההדפסה, "זה הראשון,
שורות ארוכות מאד, הנה השני, וזה השלישי... שונים לגמרי!"
"טוב," נאלצתי להודות, "אבל זה רק שניים מחוברים... השלישי
זה הפזמון"
"ואיך אלחין את השיר הזה?", תהה
"יש לי רעיון", השבתי לו, "את החלק הראשון, עם השורות
הארוכות, לא ממש תשיר, אלא תדקלם, כמו בשיר ברוך ג'מילי
של שלמה ארצי."
"אני לא עושה ברוך ג'מילי", השיב,
"ומה עם החלק השלישי... זה מוריד מהעוצמה של השיר. הטקסט מתנצל"
"פזמון! זה יהיה
הפזמון", התחננתי. ידעתי. הנה עוד שיר שאנחנו הולכים להתווכח ימים ארוכים על
כל שורה ושורה.
בעודו מתבונן בשיר הכתוב, נטל שבתאי עפרון מחודד, ליקק את קצהו בהיסח הדעת
וסימן ריבוע מסביב לארבע שורות במרכז השיר.
"זהו", הפטיר
"יופי", שמחתי, "זה יהיה הפזמון של השיר!"
"לא", השיב ידידי, "זה כל השיר!"
נזדעזעתי: "ארבע שורות שיר. זה קצר מידי, איך יכול להיות?"
"כל המוסיף גורע", ציטט לי מהמקורות, "ומתיו גם נהג לומר:
כל הגורע מוסיף"
טוב, "מתיו נהג לומר" זה כבר עניין לאוסף סיפורים אחר לגמרי.
החלטתי לנקוט בטקטיקת השהייה. בינתיים נלחין את ארבעת השורות האלה, אחר כך...
הלחן של ארבעת השורות עלה יפה. עליז ועצוב בעת ובעונה אחת, ותואם את
המילים ככפפה ליד. אני מתאהב בלחן באופן מיידי, הוא חודר אלי ואיני יכול להפסיק
מלזמזם אותו.
בכל זאת, השיר ממש קצר. מה עושים?
"שמע", אני אומר לו, "תן לי שבוע ואני חוזר אליך עם עוד
בית". בינתיים, כך חשבתי לעצמי, אשכנע אותו להלחין את שאר השורות של השיר
המקורי, שהרי איך אכניס את עצמי לאוירת הימים
הקדמוניים, בהם נכתב השיר, כדי להשלים עוד בית.
חזרתי הביתה בשעת לילה מאוחרת. אין חניה, משום שמשפצים את הרחוב כבר כמה
חודשים. עוד סיבוב ועוד סיבוב ואין כל מקום חנייה. כעסתי, התייאשתי, התעצבתי,
בקיצור, חזרתי בזעיר אנפין לאוירה של כתיבת השיר, ותוך
כמה דקות, פתאום השלמתי בראשי את הבית החסר ואפילו מצאתי מקום חניה.
רצתי הביתה כאחוז דיבוק, השארתי את הדלת פתוחה (הכלב ניצל את ההזדמנות
וברח), התנפלתי על העט והנייר כדי לרשום את השורות בטרם יפרחו מזכרוני.
זהו. אני גאה בעובדה, שמשני הבתים שכתבתי, שינינו לבסוף מילה בודדת אחת.
השיר? מתנוסס הגאווה באתר ואני ממש אוהב אותו. הוא הושמע כבר בהופעה חיה
אחת והתגובות היו אוהדות מאד. בהשמעה השניה אפילו רקדו
לצליליו ומחאו כפיים.
הכלב? חיפשתי ומצאתי אותו לעת שחר, רובץ בפארק ומכרסם ענפים. הכל בסדר.
עת שהלכת שבתאי,
דצמבר 2004
אז'י, ידידי הוותיק
הגיע לביקור התקופתי שלו מניו-יורק.
קולו בטלפון המבשר על קירבתו, מעצים רננה בלבבי. אמנם ביקוריו בארץ תכופים
ולמרות ריחוקו הפיזי, אני רואה אותו אף יותר מחברים אחרים המתגוררים דרך קבע
בישראל, אבל עדיין הידיעה על נוכחותו בישראל משמחת אותי מחדש.
בכל פגישה שכזאת, אנחנו מחליפים חוויות ובדיחות חדשות, (בעיקר מהצד שלו,
שהרי הוא הבדחן המוצלח מבין שנינו).
אני מציג בפניו בגאווה התפתחויות חדשות והוא מספר על עיסוקיו במוצרי העור
בכפר האומנים, בו הוא מתגורר יחד עם משפחתו הנפלאה.
ביקורו האחרון אף היה המיוחד מכולם, בגלל הבשורה המשמחת שהביא עימו, אודות
החלטתם לסיים את שהותם הארוכה מאוד באמריקה ולחזור לגור בישראל.
לא היה מאושר ממני לשמע הידיעה, שנים ארוכות ציפיתי שישוב סוף סוף ארצה ויחיה בינינו כיאה לאזרח ישראלי, בן חורין הנטוע
בתרבותו.
בנוסף לעיסוקנו בעבודות העור ובין שאר הדברים המשותפים לנו, הורינו יוצאי
טורקיה. ההומור והשפה, הרקע החינוכי, שהוא כמעט זהה, גיבש אצלנו כנראה תפיסה אישית,
עצמאית ודומה מבחינות רבות: למשל, אנחנו לא מתלוננים כמעט על שום דבר.
"הצלחתך בחיים תלויה ביכולתך ליצור לעצמך את המציאות המתאימה לך.
אינך תלוי באיש ויש בך כשרון לבחור אלטרנטיבה גם שהדרך חסומה. אתה ורק אתה, קובע
את גורלך…"
אולי זאת הסיבה ששנינו בחרנו עבודה בעור, משום שעיסוק כזה כמעט שאינו
מצריך תלות באנשים אחרים, אלא רק בכושר היצור העצמאי ובכישרון אישי.
אז'י ניחן בזיכרון
מדהים, וביכולת לראות את המציאות מזוויות שונות. מכאן אולי נולד אצלו חוש ההומור
המפותח.
בערב הלחנת "עת שהלכת", נפגשו אז'י
ואפרים בפעם הראשונה בביתי. אפרים בטוב ליבו הטבעי מעתיר חיבה רטובה ומיוזעת על כל
ברואי האל באשר הם, רק מעצם היותם יצורים חיים, ואז'י
בעיניו השוחקות בוחן בפיקחון ובחשדנות מהולה את תופעת הטבע שלפניו…
מבטו מתחבר לשלי, והוא כאילו מאשר את מה שידענו תמיד… וכבר החלה שיחתם
קולחת ואני לא זוכר אפילו על מה?
ולפתע כאילו שכחו מקיומי והם מבלים להם, ערב מעניין מחוץ לכותלי ביתם, ללא
רעיה לצידם, (לא כעזר ולא כנגדם) והם מתוודעים איש אל רעהו בעניין רב ובביטחון
מסוים, כי הרי אם שניהם חלקים שונים המתחברים אלי ומכיוון שכך, אפשר להניח שהם עשויים
לגלות נושאים משותפים וקרבה בינם לבין עצמם.
למעשה הרגשתי לבד. מלכתחילה, התכנסנו אפרים ואני בערב הזה, כדי להלחין את
השיר החדש. אז'י, שהפתיע בביקורו, הוזמן על ידי באותו
ערב, פשוט מתוך נוכחותו בארץ והוא אמור לחוות איתי (לפי שיקולי) כמה שיותר חיי
שיגרה בציון.
רציתי שיתחברו, אבל לא הייתי מוכן למידה כזאת של התעלמות ממני.
חוץ מזה, אפרים הגיע ללא ה"לפטופ" שלו ובלי ציוד ההקלטה, מה
שאומר שלא יהיו לי הערב התנאים נוחים להלחנה, כמו שהיו בפעמים הקודמות.
הייתי מקופח. הרגשתי שלא לוקחים אותי ברצינות. כל מה שכולם רוצים בסופו של
היום, זה לבלות. ואילו אני? מקצועי החדש קשור לבלויים של אחרים ואינו מאפשר לי
עצמי, לבלות.
באירועי השמחות אני משמח אנשים אחרים. אני אמנם מאוד נהנה אבל זה לא נקרא
בילוי. אני כבר לא כל כך זוכר את התחושה הזאת. אם הייתי נקלע במקרה לאירוע בו
מופיעים אומנים אחרים, רצוני בדרך כלל הוא
לעלות על הבמה ולהופיע.
אז'י ואפרים כלל לא
חשו בקיומי ואם הערתי משהו, זה נשמע מיותר גם לטעמי. החלטתי להתחיל בעבודת ההלחנה
ויהי מה!
הבטתי אל המגילה הארוכה שאפרים הגיש לי עוד בתחילת הערב, כהרגלו ערם הררים
של מילים בצורות שונות ומשונות תוך שהוא מטיח דברי כיבושין ואהבה אל עבר עלמה
מסתורית ורווית סודות.
איך יראה השיר הבא שלנו? אני שואל את עצמי.
בכל פעם כשחוזרים אל נקודת ההתחלה, נראה הדבר מוזר. כמו אב לעתיד המתבשר
כי בתוך זמן קצר ייוולד תינוקו והנה, הוא פוסע הנה והנה במסדרונות ההמתנה.
התחלנו בשיר יווני והולנדי, אח"כ עברנו לשיר בסגנון ערבי/ארץ ישראלי…
ועכשיו, חשבתי אולי הגיע הזמן למשהו ספרדי? אני תוהה ביני לבין עצמי, אני
עדיין מתרגל, אבל מה זה חשוב? הרי אף אחד לא מתייחס לזה ממש ברצינות, אני לא עומד
להפיק תקליט זהב ואינני משקיע אגורה בעניין, למה לא לנסות ופשוט ליהנות מזה?
עיני חיפשו בין גיבובי המשפטים. חלקם נראו לי לא קשורים לשיר הזה בכלל,
כאילו שאפרים לקח שורות שנראו לו מיותרות משירים אחרים והדביק אותן לכאן. אבל אני
ידעתי שאני מחפש משהו מסוים:
עת שהלכת, נותר פצוע לבבי על גִדרות התַּיִל
ככלל, השירים של אפרים עצובים. יש בהם הרבה דרמה אנושית והמון כאב.
אז למה לעזאזל הוא שכח להביא היום את ציוד ההקלטה?
וכשאלגום מכוס ייני והיא מרה כמו יגוני
הרגשתי מדוכא מהשיר הזה, הנה שוב עלי לעבור חוויה רטובה וסכרינית, כדי
להגיע לתוצאה שלעולם אינה מספיקה להשביע את הרגש הזה.
ומה על השמחה? סתם שמחה על החיים היפים שיש לנו? ועל התקווה שיום המחר
עשוי להביא עימו ריחות חדשים וחוויות?
לפעמים, כשאני עצוב, אז אני נזכר באלי-יה-הוא. הוא בודאי היה פוצח עכשיו
באיזה ריקוד "ממבו" קובני חדש, כשהוא שולח רגליים לכיוונים בלתי אפשריים
ומניע את אגנו במרץ לא טבעי, אף לצעירים שגילם אינו מגיע לרבע מהשנים שכבר
מאחוריו.
"אני אף פעם לא מתייחס אל המילים כשאני שומע שיר" היה אומר
"משמעות המילים בשירים היא לא רלוונטית. מבחינתי, המילים נמצאות שם כדי לשמש מסגרת
מתאימה לצלילים ולקצב"
עת שהלכת, לקחת איתך את נשמתי, עזבת כאב וצער
ניגנתי משהו בקצב דרום אמריקאי שיתאים לתזוזות המהירות בריקוד של
אל-יה-הוא. זה נשמע נמרץ ושמח.
אז'י ואפרים עדיין
שקועים בשיחה ואני מרגיש איך נפתחות לי הדרכים והמוזיקה מתעקלת אל השבילים
הנהירים.
החלק הראשון היה כמעט מוכן ואני אינני מתאפק ומודיע על מרכולתי קבל עם
ועדה. התגובות לא היו נלהבות במיוחד ואפרים אף מחייך במבוכה חושש שאני שוב מערים
עליו בפזמון סרק.
"אבל השיר הזה נשמע שמח" הוא אומר…
"אז מה?" אני שואל "אני מרגיש שהגיע הזמן להלחין גם שיר
שמח"
"כן, אבל השיר הזה, הוא בכלל לא שמח! מה אתה לא קורא את
המילים?" הוא מתעקש.
"אז מה? אני אחכה עד שאתה תכתוב שיר שמח?" אני שואל, "יש
לך בכלל שירים שמחים?"
"חוץ מזה" אני מנצל את ההזדמנות "אילו היית מביא איתך את
ציוד ההקלטה, אז הייתי גם יכול לזכור עכשיו, את מה שהלחנתי"
ואכן, בלהט הויכוח נשכחה ממני המנגינה שזה עתה ניגנתי לראשונה.
אפרים שהרגיש קצת אשם, נחלץ לעזרתי והתחיל לזמזם מנגינה שנשמעה כמו
"רחוק" (שירינו הראשון המשותף).
"אני מאוד מעריך את רצונך לעזור וגם את העובדה שאתה מצליח להזכיר לי
את "רחוק" אבל את השיר הזה סיימנו לפני יותר משבועיים, אני לא מצליח
להיזכר בשיר שהלחנתי עכשיו."
עת שהלכת, נותר פצוע לבבי על גִדרות התַּיִל
הצלילים, והמילים המוכרות נשמעו פתאום כאילו שיצאו מתוכי אבל לאחר מספר
שניות מבולבלות, שמעתי בבירור שהם הגיעו מכיוונו של אז'י:
רהוטות ומדויקות ואף בעלות הצבע האופייני. אפרים ואני נותרנו פעורי פה.
"איך הספקת לשמוע ומתי יצא לך לזכור את זה?"
"אני זוכר דברים" אמר בפשטות.
שאר הפזמון כבר זרם בקלות ובעודי ממשיך הלאה, כשאז'י
מזכיר לי מדי פעם את החלקים הנשכחים, כאילו היה מכשיר הקלטה אנושי ובעל זיכרון
שאינו מאבד דבר, יכולתי לבסוף לחבר בין חלקי הפזמון הסוער.
ואכן, כמה שבועות לאחר מכן, בעת שהשיר בוצע לראשונה בפני קהל בהופעה במושב
בן-שמן, אפשר היה לשמוע את קריאתו המתפעלת של אלי-יה-הוא המפזז בעליצות: "אני
אוהב את השיר הזה כי הוא מאוד שמח".