לַחַן וּמִלִּים אפרים ושבתאי - שירים במקור

לַחַן וּמִלִּים זוֹ מַעֲרֶכֶת יְחָסִים

הוּא שָׁקוּף וּמִתְפַּתֵּל, הִיא מְבֻסֶּמֶת תֹּכֶן

לְכֹל אַחַת הַמַּנְגִּינָה שֶׁלָּהּ, אִתָּהּ אוֹ בִּלְעָדֶיהָ

הוּא מַשִּׁיק אֶל הָרִקּוּד שֶׁלָּהּ, אַךְ לְקֶצֶב עַגְבוֹתֶיהָ

לַחַן וּמִלִּים עֲסוּקִים בְּחִפּוּשִׂים

הִיא טוֹעֶנֶת וְהוּא רַק מְבַקֵּשׁ לְהִתְמָרֵחַ

כֹּל אֶחָד וְהַמַּזָּל שֶׁלּוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ הַיָּרֵחַ

אִם אֵין לַלַּחַן אֶת הַמִּלָּה שֶׁלּוֹ, אֵין בּוֹ צֹרֶךְ, הוּא רַק אוֹרֵחַ

לַחַן וּמִלִּים מִתְחַפְּשִׂים לְכוֹכָבִים

הִיא אוֹהֶבֶת שֶׁחָשׁוּךְ, הוּא מַחְשִׁיךְ אֶת עֲבָרֶיהָ

לְכֹל אֶחָד יֵשׁ אֶת הַשִּׁיר שֶׁלּוֹ אֶת הַמָּקוֹם וְאֶת הָרֶגַע

כֹּל אֶחָד וְהַחַיִּים שֶׁלּוֹ עִם הַמִּלָּה אוֹ עִם הָרֶקַע

"לחן ומילים" נולד אחרת - מאת שבתאי בונפיל

השיר "לחן ומילים" נולד אחרת.

אפרים הביא כהרגלו הררים של מילים, צירופים מצירופים שנונים. צריך לעמול קשה כדי להפריד הרבה מוץ ללא רוח. יחד עם זאת, מדי פעם מתגלות פנינים... למשל, משפטי המפתח שלו. אין כמו אפרים ב"משפטי מפתח" ואין דבר שעוזר לי לצאת ולהכנס לנעלים אחרות כמו משפט מפתח.

כשילדי היו צעירים יותר נהגתי, בכל ערב לספר להם סיפור לפני שנרדמו. הם העדיפו כמעט תמיד "סיפור מהראש".

אם שאלתי "איזה סיפור אתם רוצים לשמוע היום?" התשובה בכל המקרים הניבה "משפט מפתח" אחד לפחות או לפעמים את מחצית הסיפור. אח"כ יכולתי בניחותא לשמוע במו פי, יחד עם הילדים סיפור שלא ידעתי מעולם.

רוב השירים שאפרים ואני יצרנו נכתבו פחות או יותר על שלד של "משפטי מפתח", מתוצרתו של אפרים ובתוספות שלי. למרות שלפעמים הזדעזעתי מעומק הקלישאות שהוא נהג להביא, ידעתי שאת השירים שיצרנו יחד לא הייתי מסוגל לכתוב לבד. עבודת ההלחנה הייתה כולה שלי שהרי, (ולצערי הרב) אינני יכול להעזר בכשרון המוסיקלי של שלו לצורך זה.

"לחן ומילים" נולד אחרת...

קודם יצאה המנגינה. "יצאה" מתוך ריפרוף אקראי שנגנים מרפרפים באופן כמעט ספונטני כשהם אוחזים כלי נגינה עם תחילת המפגש לחימום וחילוץ האצבעות המתאבנות.

הרבה לחנים נולדו כך. יש משהו מרענן בשניות הראשונות האלה של המפגש בין הכלי והיוצר, זה מזכיר ריח של אדמה חרושה לפני הגשם הראשון בסתיו...

לצלילים הראשונים יש ניחוח זר: כאילו שהם אינם באים מתוכך בלבד, כמו שאתה מאזין מתוך אולם קונצרטים, כמו זכרון נעים שמתחבר בְּהִתְמַמְּשׁוּתוֹ. קצת קשה לתפוס מי מפעיל את מה, וההיפך.

מתוך הנגינה המפוזרת, לפעמים שומעים משהו "מעניין"... לא משהו מוגדר עם התחלה אמצע או סוף, קטע תלוש... לפעמים הוא קצר, בן שתי פעימות בלבד ולעיתים, משפטים שלמים באורכו. ואז, מתחילים לגרד. מגרדים בדיוק כמו שמברשת ארכיאולוגים עדינה מגרדת. בתוך חפירה חושפת קצה גרד ובהמשך מתברר שזה קצה של ציפורן ענקית שמחוברת לממוטה עתיקה הקבורה עמוק יותר, כבר הרבה זמן.

"מנגינות" כאלה יכולות להמתין ב"ארכיון" נעלם לתקופות ארוכות או פשוט להיעלם בתהום הנשיה הפרטי. לפעמים מתוך התעקשות אובססיבית הן מתפתחות מעט, הולכות לכיוונים שונים, משנות קצב וצורה עד לבלי הכר וחוזרות ל"ארכיון" או לפעמים פשוט מצליחות בסופו של דבר, להתחבר עם כל החלקים החסרים ולהתעגל. מנגינות הן ישויות מוגדרות מאוד, כמו דברים שתמיד היו קיימים. יודעים שזה הן, כשהן קמות לתחיה.

איך אפשר לדעת מה צריך להשמע? בשלב מסויים, כשהן מופיעות לבסוף במלוא הדרן, שלמות ומתמזגות באופן טבעי. אקדמאים יודעים אולי להסביר את זה מבחינה מדעית, אבל נראה שגם אנשים חסרי חוש מוסיקלי נקשרים למנגינות "עגולות" באופן טבעי.

רוב השירים שאפרים ואני יצרנו התחילו במילים ורק אח"כ נוצר הלחן על משקלן.

"לחן ומילים" נולד אחרת... לאחר שהמנגינה הושלמה נולדו המילים.

הפעם, הן נכתבו כולן על ידי, אבל לא הייתי לבד. היה לי את ה"מודל" מול העיניים:

מערכת יחסים בלתי נתפסת שהתבררה בדיעבד בטבעיות הפשוטה שבה.

פשוט ציירתי את מה שראיתי:

היא נולדה ביחד עם המילים צד אל צד, בתוך שבועיים ימים.

מבט מלוכסן שלה הביא למשפט נוסף. אחיזת יד מחממת, פתרה סיום מלבלב של בית שלם...

התממשות האהבה סיפקה תובנות לסגירתו העגולה של הלחן, שלוות המנוחה הנכונה כוננה אותי לגימור המתאים. עוד לפני שיצא השיר לאויר העולם גם אני הייתי מאוהב.

לחן ומילים – סוף הסיפור

השעון מתקתק זמן דמדומים. כבר חודשיים שהוא מדומם מערכות, השעון הזה. כבר חודשיים שמערכת היחסים הזו מדממת את עצמה לכליון. שני עידנים של קרח בהתהוות ושביבי תקווה אחרונים המתפוגגים אל החידלון.

הפלאפון מצלצל. "אתה בא למסיבה היום" היא שאלה אותי בקול משדר טובות. "אם לא תבוא, גם אני לא", הוסיפה.

אז הכל בסדר, שמחתי כמו עכבר שהבחין בגבינה אשר במלכודת.

המסיבה בעיצומה. אני יושב לידה ומרגיש אנרגיה רעה. לא ברור לי למה היא עוטה עליה איצטלה של צינה. הרי מעולם לא ביקשתי דבר וכבר חודשיים שאני מהלך על קליפות ביצים, קשוב לכל רחש. אני מאלץ את עצמי לקום משם, אל מפלט הכלים בכיור וחושב על העור הרך בכפות רגליה. עור קטיפה ממכר למגע.

לפני יומיים נסענו יחד לטיול קצר במנזר השתקנים בלטרון. "החבר הקודם שלי התקשר אלי", אמרה אז ואני שתקתי.

לכל אורך הטיול חיכיתי, אך לשווא, למחווה קטנה של חיבה מצידה. הייתה לי הרגשה שהיא בוחנת את עצמה ואת רגשותיה. עכשיו היא מבקשת שאלווה אותה אל הרכב ומגישה לי בדממה שקית דקורטיבית. "יופי", שמחתי בתוכי, "מתנה. באמת לא הייתה צריכה".

כל הבוקר העדפתי לשכוח, והנה הופתעתי. כל החפצים שלי היו שם, ארוזים בשקית הזו. הכל התערפל, הכל התערבל: הג'יפ הלבן, הדלת הכחולה, המנגו הכתום, ספת הארגמן. כולם הפכו לצבעו של הבצל החבוט, שהתגלגל במורד השוק השומם לעת ליל.

"כדי למנוע דמעות, תקלפו את הבצל תחת מים זורמים", נזכרתי בדבריה של הגברת זנזורי, המורה לבישול בבית הספר היסודי, "אחרת תבכו".

המאפרה מלאה בסיגריות שלא אני עישנתי. הכיור מלא בכלים שלא אני זיהמתי. פתחתי את ברז המים הזורמים ונתתי לעצמי הוראות: תעמוד זקוף, תשטוף, תנקה, תרוקן את המחשבות, תרוקן גם את האשפה, סדר צריך להיות. תנגב גם. גם את הדמעות תנגב.

כן, לפני יומיים נפגשנו שוב אחרי הפסקה ארוכה. "אמרו לְךָ שהייתי עצובה במסיבה בשבוע שעבר?", וידאה.

"אמרו לי", אישרתי ולא שאלתי למה הייתה עצובה. למה בעצם לא שאלתי?

"חסרתָּ לי" הִפטירה, ואני חשבתי שהעצב שלה נבע מגעגועים אלַי.

רכנתי אליה וגנבתי עוד שאיפה עמוקה מהריח הנפלא שלה. היא תפסה אותי בקלקלתי. "מה?!" נזפה בי בחיוך. "כלום" עניתי. כלום זה משהו, אמרתי לעצמי.

"חזרתי אליו לרגע", נעצה בי חרב, "אבל הכל הסתיים אחרי התשוקה הראשונית", המשיכה וסובבה את כלי המשחית, לוודא הריגה.

גשם התחיל לרדת וניקד בכתמים כהים את קירות הבתים שבשוק. קירות, ששיני הזמן ורסיסי הקטיושות ניכרים בהם היטב. זחלתי למאורה עם השקית המקומטת ועם פנים מקומטות לא פחות.

"אתה לא Cool", הטיח בי הממונה על תשלומי הארנונה.

"אז אני לא Cool", התפוצצתי, "זה מה שאני. אני אוהב אותה, זה מי שאני".

השעון מתקתק לאחור. אשה יפה נעה ונדה בכפות רגליים עירומות בין גינות העיר, ומחפשת רוזמרין לתבשיל ארוחת הערב שלנו. הוי כמה אני מתגעגע לנסיעות בג'יפ שלה, לעץ המנגו בחצר שלה, לדלת הכניסה הכחולה בביתה, אפילו לספה הסגולה והמכוערת, אך יותר מכל אני מתגעגע לעיניים הבוערות שלה. עיני שקד שמבטן אינו יכול ואינו רוצה להסתיר דבר.

במרתף שלה עוד לא הייתי, נזכרתי. אין לה שלדים חבויים במרתף. את כולם היא פרשה בפני.

אין לה פטרוזיליה. "אז אני אכין את הסלט טאבולה למסיבה" הבטחתי לה.

"סלט טוב", שיבחו כולם. "מה הבעיה", דקלמתי מתוך החושך: "קוסקוס, ירקות קצוצים דק דק, המון פטרוזיליה והסוד הוא להוסיף קצת חומץ שמוכרים רק במנזר השתקנים".

אוי איזה סלט עשיתי מכל מערכת היחסים הזו, חשבתי לעצמי. איך היא נקצצה דק דק והחמיצה. עכשיו, היא מענישה אותי בעונש השתיקה הרועמת.

הכל התחיל כאן, בחדר הזה והכל נגמר. המוזיקה פסקה. הלחן והמילים נפרדו והשקט הלא טבעי שהשתרר, נשבר מידי פעם עם המיית חתולי הרחוב הרטובים.

התורן ירד על טקס השקית. נשארו הטקסים הפרטיים שלי: למחוק, למחוק. תמונות מהמחשב, כתובות אימייל, זכרונות בטלפון הסלולרי, האתר שלה מהמועדפים. להשכיח, למחוק. את רחובות השוק שוטפים כל ערב עם זרנוקי מים ומוחקים כל זכר למה שהיה קודם, ואיך אני אמחק את זכר הערב הזה.

שפתיים צבועות באדום עז שואלות משהו על ראש פינה. מישהו עונה לה בקולי שלי. אני שומע צליל רכב מתניע.

"אידיוט!", אני מטיח את ראשי שוב ושוב בקיר דמיוני, "אידיוט! כל הזמן היא מקדימה אותך בשני צעדים". הגוף שלי שנוהג ברכב בעצמו, לא מוצא את ראש פינה ומתעצבן. "גנבו לי שיר, גנבו לי שיר" אני שומע את המושב האחורי מדבר. "גנבו לי את הלב", אני עונה בשפתיים דוממות, "גנבו לי את ראש פינה". כבר שעה אני נוסע בסיבובים ולא מוצא.

בדיסק מתנגן השיר "ואת, שוב לא מחבקת כמעט". את הדיסק הזה היא צרבה במיוחד בשבילי, ניסיתי להתנחם.

"קל להגיע אלי", אמרה. "בכביש החוף סע שמאלה ושמאלה במחלף האחרון. רואים את עץ המנגו ואת הג'יפ הלבן מחוץ לבית". שתי ידיים שמאליות יש לי. שתי ידיים שלופתות את ההגה השחור כל הדרך לראש פינה בשעה כבויה זו, בין אור לחושך. שעה של דמדומים המכלה את עצמה לדעת.