סוד
מילים: אנונימי לחן:
שבתאי בונפיל
D7
Bm7 Cmaj Am6 Em
בוא אלי /ואגלה לך סוד /לא תמיד ידעתי - לחייך או לבכות
C B7 C Bm7
כי מיד כשקראתי /שירים ששלחת /את שמה של "ההיא"
/הוספתי למטה
B7
C D
(בדמיוני, כי זאת /מפורשות /לא ציינת)
D7
Bm7 Cmaj Am6 Em
וכך יכולתי /גם אני להשיב /ולקרוא למענך /כל מילה וכל פסיק
C B7 C Bm7
והשיר שנכתב /לאהובה ה"אחרת" /עבר תחת עיני /בחרדת
קודש נזהרת
B7
C D
ואני /בדידותי /המזהרת
Bm7 Em
למי הוא כותב את היצירה הנפלאה?
Bm7 Em
ומהיכן הוא שואב את זאת ההשראה?!
Bm7 Em
יש המשך לדברי, זו גירסה מצונזרת
Bm7 Em
תחילתם וסופם אגלה, אולי פעם אחרת
D7 Bm7 Cmaj
Am6 Em
מילים שכתבת /בנפש נסערת
/ברוב מליצה /ויתר תפארת
C B7 C Bm7
דרכי עברו , כמו הייתי "מסננת" /ובחלל האוויר /נשארה
לה תלויה
B7
C D
תמיד השאלה /חדה /וגלויה:
Bm7 Em
למי הוא כותב את היצירה הנפלאה?
Bm7 Em
ומהיכן הוא שואב את זאת ההשראה?!
Bm7 Em
יש המשך לדברי, זו גירסה מצונזרת
Bm7 Em
תחילתם וסופם אגלה, אולי פעם אחרת
Bm7
Em Bm7 Em
ואולי יצללו להם אי שם, אל תהומות נשיה גואלת
Am6
Em
בוא אלי /ואגלה לך סוד
גיטרה ושירה: שבתאי בונפיל
סוד – הסיפור מאחורי השיר
פרק א':
הסיפור של חבצלת חבצלת,
דצמבר 2004
אנחה עמוקה השמיעה חבצלת למראה ערימת הספרים שזה עתה הונחה על הדלפק
שלפניה. זר שהיה נקלע למקום, לא יכול היה להבחין אם היתה זו תחושת ההקלה בשל
הספרים שהוחזרו, אחרי המתנה ממושכת, כדי שתוכל לעלעל בדפיהם תוך כדי קריאה מרפרפת בין
ספל קפה אחד לאחר, או בשל ההכרה המתחדשת כי שוב היא ניצבת מול יום נוסף ארוך
ועמוס, שיוקדש ברובו לסידור ספרים על האצטבאות, תוך הקפדה על עשיית המלאכה על פי
הכללים הנדרשים, כפי שלמדה בקורס מזורז בספרנות, שלקחה למרות שאת רוב שנותיה
האחרונות בילתה במסגרת החוג המרתק לבלשנות, בלימודים לתואר שני.
ספריית האוניברסיטה שבה עבדה שימשה לא פעם מקור רב השראה לחבצלת, וזאת לא
רק בשל ריח הספרים המלבב ואוירת התרבות שאפפה את המקום. היה זה לרוב בשל הטיפוסים
המורכבים ומלאי המסתורין שנהגו לפקוד את המקום, שהיו בעיניה כחידה. המרתקים ביותר
היו אלה שישבו דוקא בשולי אולם הקריאה, ולמרות אורות הניאון הבהירים לא ניתן היה
לגלות ולו מעט מסתרי ליבם. אלה משכו את עיניה כצופה בתיאטרון אבסורד וכמתבוננת
בפרטי התפאורה הקטנים ביותר שבשולי הבמה, תוך הזנחת הצפיה בשחקנים הראשיים
שבמרכזה.
יום אחד, בעודה שולחת מבטים חסרי משמעות אל חלל האולם, צדה עינה את דמותו.
מבטה הנוקב השתהה עליו מעט, תוך שהיא מתלבטת. אך ליבה לא מלאה לעשות כן.
ראתה אותו, גבוה, שערו חלק, צדעיו מאפירים. פניו נותרו כמעט כפי שהיא זכרה
משנות נערותם המשותפת, בפנימיה התיכונית של קיבוצי הגליל העליון. אך יותר מכל, היו
אלה עיניו שלא הותירו ספק לגבי זהותו. גדולות, חומות ומלאות הבעה. עכשיו, משישב
בספריה, הרכיב משקפיים שהיו נתונים במסגרת זהב, ושהעניקו לו ארשת של איש ספר
מהורהר ומעמיק. יותר משהזכיר לה איש בדמותו של "מלח הארץ", נדמה היה
בעיניה עכשיו כמשורר שיצא זה עתה ממחוזות האיסט סייד של
לונדון.
מדי יום ובשעת ערב קבועה, פקד את אולם הקריאה. הוא נהג לשבת רכון מעל
למחברת עבת כרס ולכתוב בעט נובע, בכתב יד מסולסל ויפה להפליא. לא עברו ימים הרבה,
והוא ניגש אליה.
"נו, סוף סוף הוא פותח את הפה. מעניין מה הוא
רוצה," חשבה לעצמה.
"סליחה, את לא חבצלת במקרה?" "נכון!" השיבה, מנסה
להסתיר את הפתעתה. מיד התעשתה והמשיכה, תוך שהיא מנצלת את ההזדמנות שנפלה כפרי בשל
לידיה
"אתה היית החבר של ורדית, שותפתי לחדר, נכון?!"
חיוך נבוך ומבוייש עלה על שפתיו "נכון. איך את זוכרת?!" שאל
וסומק קל עלה בלחייו. בעודו מביט בהשתאות, צפה ועלתה מול עיניה דמותה של ורדית,
ורודת הלחיים וירוקת העיניים. היא הייתה אחת מחברותיה הטובות. מדי בוקר הלכו בדרך
הארוכה והמפותלת, הצופה אל הנוף ההררי, שבין המעונות אל מבנה בית הספר, והוא, שלמד
שתי כיתות מעליהן, נהג לשלוח מבטי ערגה מלאי אהבה וכיסופים לעברה של ורודת הלחיים.
כבר אז, זכרה, הטרידה את מנוחתה השאלה, כיצד זה נכרך ליבו של עלם החמד הביישן
והנחבא אל הכלים הזה, שרוב שעות היום חלם בהקיץ, אחרי מי שנהגה לצחוק צחוק פרוע
כשעיניה רושפות אש וברקים. אכן, חשבה לעצמה, נסתרות דרכי האלהים. בסתר ליבה, קינאה
בחברתה.
חורף אחד, נזכרה פתאום, בעודה לוהטת מחום מחלתה, חלמה כי הגיע לחדרה כשהוא
מבוסם, כשל ומעד דווקא על מיטתה. היא ניעורה ממיטת חליה, וכששיניה נוקשות נפלה שוב
אל שינה עמוקה, חסרת חלומות עד אשר פג חומה וחזרה ללימודיה.
"מה את עושה כאן?" העיר אותה קולו הנמוך, שנשמע עכשיו שונה מאוד
ממה שזכרה בילדותה, ופיזר בבת אחת את מחשבותיה לכל עבר.
"אני עובדת כרגע כספרנית. אתה יודע, המצב... אך אני משמשת גם כבלשנית
לעת מצוא..."
"אוהו, מצווווין!
" אמר בסיפוק. "תוכלי בודאי לעזור לי!"
"אראה, מה אוכל לעשות למענך?!" שאלה, כשהיא מתאמצת למלא בתוכן
חביב את התפקיד המשמים שהוטל עליה על ידי מנהלי המקום.
וכך, במשך חודשים ארוכים, נהג מדי יום להראות לה שירים שכתב. שירים גדושים
במילות אהבה, כיסופים, ערגה, דמע ומה לא, אך שמה של מושא כיסופיו לא הופיע באף אחד
מהם, והיא מצידה לא העזה לשאול. וכך היה, כאילו הסכימו שניהם, שברור במי המדובר.
לא היה ספק בידה שהשירים נכתבו על חברתה. היא זו שהותירה את ליבו פצוע על גדרות
התיל, (עכשו גם חדרה בה ההכרה כי לפחות באחת המלחמות לחם בסמוך לגדר הצפון שכעת
הוסב שמה ל"הגדר הטובה"). עליה הזיל דמעות כנהר. כן, הדמות הרחוקה
שהופיעה בשירים, הפכה כעת לקרובה יותר מתמיד. אך היא לא העזה להסגיר את מחשבותיה,
אפילו לא פעם אחת. הוא כתב, והיא תיקנה, בחרדת קודש הזיזה פסיקים, הוסיפה נקודות,
והציבה סימני שאלה. אך השאלה הגדולה נשארה תמיד תלויה בחלל אולם הקריאה. האומנם לורדית הוא כותב?
פרק ב':
הסיפור שלו שבתאי,
ינואר 2005
הילוכו נבלם מיד כשהכה בו הריח המוכר. הוא נעור בבת אחת מהרהוריו, הגביה
ראשו והידק את אחיזת המשקפיים שגלשו במורד האף. אגלי זעה זעירים ביצבצו בנחיריו, כשנשם
עמוקות מן האוויר. אחר כך הביט סביבו ונוכח לדעת שהוא נמצא ליד הכניסה לאולם
הספרייה. רוח קלילה נשבה ופיזרה משבים עדינים מהניחוח…
"זה לא יתכן שהיא כאן!!" מילמל, שהרי זה עתה חזר מביקור בבית
אביה.
הבושם עצמו היה מותג ידוע, נשים רבות נוהגות להשתמש בו, אבל ניחוחו משתנה
באחת כשהוא מהול בריח הגוף של "יפתי". כך כינה אותה, בינו לבין עצמו
ואפילו היא לא ידעה ואילו ידעה, הייתה מתרעמת.
אף שעיניו היו מסונוורות מזוהרו של האור בחוץ והתקשו תחילה להסתגל
לאפלוליות הקרירה באולם הספרייה, הוא צעד פנימה נמרצות כמעט בעיוורון בכיוון שהורו
לו נחיריו, אל דלפק הספרנית.
לא היה ספק, הריח המיוחד הגיע מאחורי הדלפק. שניות ספורות אחר כך התרצו
אישוניו לאפלולית כדי להבחין בה. שערה שחור כעורב והבעת פניה עניינית וקפואה. אף
שהיה קרוב מאוד לא הבחינה בו, בשל הסטודנטים רבים שהתגודדו מסביב לדלפק.
בינתיים, פעל עליו ניחוחה ביתר שאת. גם בגלל קרבתה הפיסית. הוא הרגיש איך
הכול חוזר אליו בבת אחת. ברכיו פקו וכל גופו נטף זיעה
קרה. הוא התרחק מעט אל שולי אולם הקריאה שם אורות הניאון הבהירים והמרחק ממנה,
השיבו מעט את רוחו. הוא שלח את ידו אל אחד המדפים העמוסים ושלף באקראי ספר עבה
ורחב שוליים. עמד, השקיף לכיוונה, הספר בידיו והוא כאילו מעלעל בין הדפים.
תווי פניה מוכרים… אבל הוא היה בטוח שמעולם לא פגש בה בעבר, לעומת זאת
ריחה המשכר היה זהה לזה של "יפתי". מעולם לא חווה זאת בנוכחות אישה
אחרת.
מבחינת הריח, הספרנית הייתה כול כולה כפילתה של אהבת חייו - האהבה הגדולה
והיחידה בחייו, זאת שדחתה את חיזוריו במשך שנים, בעדינות מרובת משמעויות. עד שיום
אחד, חרף כל הפצרותיו שתישאר, אספה עצמה לדעת ונסעה אל עתיד אחר.
חבורת העומדים מול הדלפק התדלדלה כמעט לחלוטין והספרנית העבירה מבט חטוף
מסביב. הוא מיהר להסתתר מאחורי הספר.
הוא לא יכול היה להתעלם מן ההרגשה שפניה מוכרים, אם כי זה לא היה העניין
שבאמת העסיק אותו. באותו הרגע, הוא השתוקק בכל מאודו רק לשאוף איליו שוב, את הריח
המיוחל שקצת התפוגג, משום מה.
כדי להתקרב יותר, החליט לאגוף את הדלפק מעברו השני, כך שיעלם מעיניה התרות
כל הזמן…
אבל עיניה חיפשו כל הזמן והיא אף הסתובבה מידי פעם, כדי להביט לאחור.
מה היא מחפשת? איך הוא יוכל לחזור אל הריח שלה? מדוע רועד גופו? למה הלמות
הלב בוגדת בו?
כול חייו היה מהוסס וביישן, טוב ליבו גרם לו להענות לכל אחד, כמעט בכל
בקשה.
אנשים אהבו אותו, כי ידע להגיד רק דברים נעימים, מעולם לא התייצב ועמד
נחרצות על דעותיו תוך יריית נימוקים כבדי משקל ומהדהדים, כיאה לחברה הלוחמנית
שלנו.
לא שהוא לא הרגיש נוח עם עצמו, אבל קינן בו חשד טורדני, שאולי הפסיד את
"יפתי" כי… אולי היא חיפשה משהו אחר? אולי היא לא יודעת מה שהיא רוצה?
אולי כל הנשים הן כאלה? ששואפות דווקא להתכרבל בחיקו של גבר חזק ונחרץ, כמו שאבא
היה צריך להיות ואולי זה שהיה ועכשיו הוא חסר?
אחרי שנסעה, נאחז נואש כמעט בכל דבר שהזכיר לו אותה. במיוחד באביה, שרקם
איתו ידידות מעניינת. יחד עם זאת, מעולם לא חש את נוכחותה כל כך קרוב כמו עכשיו,
בחלל הספרייה.
הוא החזיר את הספר למקומו בין אצטבאות הספרים הסדורות באופן מופתי ותוך
שהוא מנצל את ההמולה שצצה לפתע בקדמת הדלפק, חמק החוצה אל האוויר הדליל, מגלה
שהיום הזה נעשה לערב…
רק בבית, לבד בחדרו, נזכר פתאום, והנה הוא כבר מדפדף באלבום התמונות הישן.
זאת היא!! פסק, החברה של… ורדית?
הוא נזכר, ורדית היתה הנערה הראשונה בתיכון שהעז "להטריד". כמה
אנרגיה מיותרת השקיע בה! מחייך בינו לבין עצמו, כמה מים זרמו מאז בכל הנהרות!
מוזר!! מכל הנשים שפגש בחייו, דווקא חברתה השקטה של ורדית הנשכחת לאנחות,
דווקא היא, מגשימה עבורו אשליה ארומטית?
… נו? איך קראו לה?
לפתע חזר אל הסיבה לתחושת ה-"דה ז'ה
וו" שהייתה לו כשהריח את "יפתי" בפעם הראשונה. גם אז היה הניחוח
מוכר לו… אולי מאותו הלילה במעונות הפנימייה התיכונית, כשהשתכר וחלם שהוא במיטתה
של אישה זרה?
הוא לא הצליח להיזכר אם הוא באמת חלם… אבל זה היה בדיוק הריח של
"יפתי" עוד לפני שפגש בה, כמו נבואה שהתגשמה.
… נו? איך קראו לה? חבצלת! כן!
אין פלא שלא מיד נזכר בה. חבצלת הייתה נערה שקטה וביישנית. היה לה כשרון
להעלים עצמה מהנוכחים. בנוסף לכך, חברתה ורדית משכה תשומת לב כה רבה, עד שרוב
האנשים לא ממש הבחינו בחבצלת.
כך נעו שניהם במקבילית הביישנות ובכל שנות הלימודים כמעט שלא החליפו מילה.
מעתה, מידי ערב נהג לפקוד את אולם הספרייה, כשהוא נושא מחברת רחבת שוליים
ועט נובע.
היה צועד היישר אל ירכתי האולם בפינה המרוחקת, מנסה להתאושש מפיק הברכיים
וההלם הראשוני שגרם לו הענן הריחני ליד הדלפק, מתיישב, פותח את המחברת, שואף נשימה
עמוקה, רושם בכתב יד מסולסל ויפה להפליא ו"מתייחד" עם "יפתי".
המילים זרמו אל הנייר כמו פרץ של מים שוצפים…
משפטים נחרצים רוויים בתשוקה ואהבה, כמו שתמיד רצה לומר לה ולא ידע.
"יפתי" ישבה כאילו לידו, ראשה מונח רכות על כתפו והיא מחייכת באושר.
עכשיו, הוא גם היה שמח. כל כך שמח, שיותר לא חשש אם חבצלת תבחין בו.
באחד הפעמים אפילו העז לפנות אליה.
הקירבה הפיסית תגביר את המינון המשכר… במאמץ עליון, קם מרבצו, מופתע
מהקושי הרב בצעדיו הכושלים, התקרב אל הדלפק, כמו מסומם.
"סליחה, את לא חבצלת במקרה?"
קולו בגד בו ובקע נמוך הרבה ממה שתכנן.
היא ענתה לו דבר מה בחביבות, אבל ראשו המסוחרר והריכוז הגבוה של הערפל
מנעו ממוחו לקבל אותות שמע.
מתוך הבעת פניה למד שהיא שאלה משהו ועכשיו היא ממתינה לתשובה.
"נכון. איך את זוכרת?!" הסמיק מבושה, מחייך, מנסה לדעת על מה
ענה ומדוע שאל?
נשתררה דממה מביכה.
לרגע חש את חוסר האונים והביישנות המוכרים לו מימי נערותו, כשהיה בקרבת
אנשים זרים.
אולי אמרתי משהו בטעות? שאל את עצמו בחרדה לנוכח מבטה החולמני.
"מה את עושה כאן?" שוב בגד בו קולו הנמוך.
עדיף כבר כך, לעזאזל, היה גם יכול לצאת בצורתו הצפצפנית.
שוב לא הצליח לקלוט מה שאמרה. הוא הרגיש מטושטש מהריח, ובעוד שניסה למקד
מבטו, נתחלפה דמותה ב "יפתי" וחוזר חלילה.
"אהה! אהה!" ניענה ראשו בהסכמה, נדמה היה לו שהיא אמרה משהו על
בלשנות.
אולי היא יכולה לעזור לי, דיבר אליו קולו הפנימי, מתמכר בהנאה לקרבתה
המחויכת, כה קרוב עד כי חש את חום נשימתה.
"תוכלי בודאי לעזור לי!" פלט ולא ידע מדוע.
"תראי" המחברת נפתחה מאליה…
"יש לי כאן כמה שירים שכתבתי, זאת אומרת, את מוכנה לעיין בהם? אני לא
כל כך טוב בהגהות, את יודעת, עוד מהתיכון, זאת אומרת, אני צריך לכתוב בשביל ה… לא
חשוב, את יכולה אולי לעזור?"
"בחפץ לב" חייכה במתיקות.
וכך, במשך חודשים ארוכים, נהג מדי יום להראות לה שירים
שכתב. שירים גדושים במילות אהבה, כיסופים, ערגה, דמע ומה לא?
הוא כתב, והיא תיקנה, בחרדת קודש הזיזה פסיקים, הוסיפה נקודות, והציבה
סימני שאלה.
ככול שהיה קרוב איתה המשיך וכתב עבור "יפתי" בסערת הנפש
ובגעגועים שהבעירה בו.
לפעמים נדמה היה, שהוא לא כל כך יודע למי הוא כותב את היצירה הנפלאה?