אוֹהֶבֶת יָם אֶפְרַיִם וְשַׁבְּתַאי - שִׁירִים בַּמָּקוֹר

מִרְיָם - אוֹהֶבֶת יָם לָכֵן עָזַבְתְּ אֶת יְרוֹחָם לְעִיר יָפָה, גּוֹבֶלֶת יָם לְהִתְרוֹצֵץ מִפֹּה לְשָׁם
רַגְלֵךְ שׁוֹקַעַת בְּחוֹל חַם שִׁירֵי מוֹלֶדֶת בְּקוֹל רָם
אַתְּ מְזַמֶּרֶת כְּשֶׁבּוֹ נִזְכֶּרֶת וּלְעַצְמֵךְ - בְּקוֹל אוֹמֶרֶת:
אֵיזֶה כֵּיף לִי הַיּוֹם - בָּרַחְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר.

רוּחַ שׂוֹחֵק בִּשְׂעָרֵךְ, נִיחוֹחַ יָם בִּקְצֵה חָטְמֵךְ כְּשֶׁגַּל מַתִּיז אֶל עוֹר לֶחְיֵךְ
אַתְּ לֹא פּוֹסֶקֶת לְחַיֵּךְ
סַנְדָּל אוֹחֶזֶת בְּיָדֵךְ מִכְנָס מֻפְשָׁל לָךְ עַד יָרֵךְ
אַתְּ מְזַמֶּרֶת כְּשֶׁבּוֹ נִזְכֶּרֶת וּלְעַצְמֵךְ - בְּקוֹל אוֹמֶרֶת:
אֵיזֶה כֵּיף לִי הַיּוֹם - בָּרַחְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר.

כְּשֶׁרְאִיתִיךְ: קוֹלִי נָדַם, כֻּלִּי נִדְהַם תַּמָּה הִנָּךְ וְגַם נָאוָה מֻקֶּפֶת חֹם וְאַהֲבָה
קוֹרֶנֶת אֹשֶׁר וְשַׁלְוָה וּלְבָבוֹת סוֹדֶקֶת.
אַתְּ מְזַמֶּרֶת כְּשֶׁבּוֹ נִזְכֶּרֶת וּלְעַצְמֵךְ - בְּקוֹל אוֹמֶרֶת:
אֵיזֶה כֵּיף לִי הַיּוֹם - בָּרַחְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר.

לֹא הִתְוַסֵּף לָךְ יוֹם בִּכְלָל שְׁחֹרַת שֵׂעָר – נְטוּל תַּלְתַּל
חִיּוּךְ מֵאִיר וַעֲגַלְגַּל מַעֲנִיקָה - בְּלִי שׁוּם אֲבָל
וְאַחֲרַיִךְ מְבֻלְבָּל הוֹלֵךְ בְּצַעַד מְסֻרְבָּל
אַתְּ מִסְתּוֹבֶבֶת וּבוֹ נִזְכֶּרֶת וּלְעַצְמֵךְ - בְּקוֹל אוֹמֶרֶת:
גַּם הוּא בָּרַח - הַמְּנַהֵל שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר!

גיטרה ושירה: שבתאי בונפיל

אוהבת ים אפרים, נובמבר 2004

מרים, (שמבדוי), תלמידה שקדנית וחרוצה, הייתה מביטה בתימהון מהול בקנאה, בחבריה לכיתה, אשר חדשות לבקרים היו בורחים מכתלי בית הספר, בדרכם אל חיק הטבע: פעם אל נופי העמק והחורש הרענן, פעם אל המדבר המרנין, ופעם פשוט לטייל על גדות המעיין ולטבול במימיו הצלולים והקרירים.

רבות הרהרה בתחושת החדווה הקשורה לבריחה מבית הספר, אך לא מלאה ליבה לברוח ולו פעם אחת בשל מצפונה המייסר.

משגדלה ופרחה הנערה, היא הפכה בתורה למורה אהודה ומוצלחת. עדיין, מדי פעם, כשגילתה כיסאות מיותמים בכיתתה, חשבה על התחושה של הבורחים ויום אחד, קמה ועשתה מעשה: במקום להגיע לבית הספר, היא שמה פעמיה אל חוף הים. הו, תחושת החופש המופלאה, האויר הרענן הצורב את הריאות, גרגרי החול הרך המדגדגים את כפות הרגליים, הרוח בשערה, גלי הים המרטיבים את שולי מכנסיה וקרני השמש הנפלאות, המשחקות במשחקי מחבואים עם ענני הנוצה השטים בשמיים. כל אלה גרמו לה לאושר עילאי.

לפתע, חשה בצעדים מאחור. לתדהמתה גילתה את מנהל בית הספר צועד מאחוריה. ברגע הראשון סברה כי הינו עוקב אחריה, אך מיד הכתה בה ההכרה, כי גם הוא ברח מבית הספר. מאותו היום והלאה, הקפידה לברוח מבית הספר לעיתים תכופות. העניין העניק לה רוממות רוח רבה כל כך, עד כי תלמידה נדבקו מהתלהבותה, והחלו להצטיין בלימודיהם. לימים, הוגשה מועמדותה לנהל את בית הספר. האם היא תקבל עליה את המשרה כבדת המשקל, הכרוכה בהתחמקויות רבות מבית הספר? ימים יגידו.

ואם תזדמנו לעיר הקיט הידועה, השוכנת לחופי הים התיכון, ותתקלו באישה-נערה יחפה שעיניה בורקות, המרחפת על החוף, דעו לכם: זוהי מרים אוהבת-ים.